title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על הקשר הבין-דורי

שלום רב קוראנו היקרים

 

תשעה באב חלף ועבר

ואנו מתקרבים אל עבר ט"ו באב.

שבוע בלבד בין שני המועדים בלוח השנה

ומה הקשר שבין השניים?

בראשון- אבלות על החורבן,

בשני- שמחה על האהבה והבְּנִיָּה.

האם במקרה האבלות טרם השמחה?

אכן, רק מהאבלות על שהיה ניתן להגיע אל השמחה.

 

והסיפור הבא על הקשר הבין-דורי

המעיד על האבל על שהיה המוביל לבְּנִיָּה:

 

בלילה השני של ה"קונגרס הציוני" הראשון בבאזל, נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, בו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל אז על ידי ציר צעיר מירושלים בבאזל, ד"ר יהודה, איך הגיע אדוני אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי!
אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה, או עשר שנים. ומעשה שהיה כך היה:

 לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, וחולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני שואל את אימו, שגם היא מאוד חלשה בשפה. היא אומרת - הוא לא לומד בבית ספר רגיל הוא לומד ב"חדר", זה בית ספר ליהודים. 
נזפתי בה קשות, כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?! היא התנצלה שהוא עוד צעיר, ושבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.

 ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? אז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר". 
יעקב, הוא אומר, על ערש דווי מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים" אלא במערת המכפלה. שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה. "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". ממשיך יעקב ומספר ליוסף: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". (בראשית מ"ז מ"ח) 
מה פתאום דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י - וזה הכל הילד הזה מרצה, בן השמונה או העשר, ומביא דברי חז"ל - הרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכני ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד אל בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. 
קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא רשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע, רב המרצחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, בחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה, ונהי בכי תמרורים יישמע. "רחל מבכה על בניה". ואלוקים יענה לה: רחל, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם!" (ירמיה ל"א)

אני, מספר ד"ר מקס נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבתי את פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: "מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל, עם תוארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקדש הללו. כלום! ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו". מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם. ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר! 

בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי. 


כשהקמנו את "הקונגרס הציוני" הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד שאת שמו אינני זוכר, אבל המילים האלה לא אשכח לעולם. כי הם בסיס הציונות, הם בסיס היהדות: "ושבו בנים לגבולם".

 

 

פעילות הסבבא התקיימה השבוע

והקשר הבין-דורי התעצם.

 


מי יתן עוד ועוד...

 

 

 

שבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך