title
title
title
title
title
title
משב רוח - את החטף סגול פגשתי ב...

את החטף סגול פגשתי באלוהים

"הנייר מתמסר לדיו וסופג, סימני הניקוד היפים מצטרפים לרקמה של כתב יד עברי".

על הניקוד

13.06.2017   אגי משעול ספרות הארץ

ועכשיו לנקד. מגיע לי. על כל הגישושים, המחיקות, הניירות המקומטים, השורות שנכתבו שוב ושוב, על המלים הנרדפות שרדפו אותי לתוך השינה, תענוג אחרון לפני ההקלדה למחשב, לפני היציאה לאור.

השיר כבר פרוש, כתוב על הדף החלק בפיילוט 5 שחור. כתבתי אותו יפה, במחברת, לא כמו שרבוטי ההתחלות על לבן של עיתון יומי או כמתגנבת, על קצה דף לא מחייב של פנקס. עכשיו רק עונג השמור לציירים המתרחקים מן התמונה רק כדי להתקרב אליה לעוד כמה נגיעות.

הנייר מתמסר לדיו וסופג, סימני הניקוד היפים מצטרפים לרקמה של כתב יד עברי, אבל גם מעמיקים לתוך כל מה שסמוי בחסרים, בנחים ובכפולים, למה שמוכפל בדגש הכפלן, לקנס שבתשלום הדגש, לכל הנו"נים השתוקים שהדגשים מחפים עליהם בבניינים החזקים, לחסרי הפ"נ, נחי הל"ה, מקופחי הדגש בבגדכפת אחרי מלה הנגמרת באהוי, לפתח הגנובה, המגניבה, לעוברי הדגש שבבטן הפה והסמך, למפיקים, לסולמות האלכסון של הקובוצים, לקווים האופקיים של הפתח הנסחפים לעתים בהנאת יתר בתחתית השורות, לציפורים שבראש עמודי החולם. אבל בעיקר החטפים. אותם אני אוהבת במיוחד והם מלווים תמיד באיזו תחושה גופנית.

את החטף סגול פגשתי לראשונה באלוהים, מתחת לאלף שלו. חמש נקודות כמו ב"חמש אבנים" שבהם שיחקתי אז בילדות. חמש נקודות, שלוש מקובצות ועוד שתיים בצד. הרגשתי אז שאסור לשהות שם הרבה (כמו אפוג'טורה — תו הקישוט הקטן עם הדגלון במחברת התווים שלי, צליל חסר נפח כמעט, שאין לו זכות קיום ללא התו שאחריו), שחטף, כשמו, הוא רק לרגע וצריך כבר מיד להישען על העיצור שאחריו, על ה"לו" של אלוהים שעיגל את שפתי לתימהון ונרגע רק ב"הִים" עם החיוך הבלתי נמנע של כל החיריקים.

אצבעותי זוכרות ואוצרות בתוכן את כל טבלאות הטיית הפועל שמילאו מחברות חומות ארבעים דף משיעורי הבית שהטיל עלינו המורה המשורר מאיר בוסאק בבית הספר התיכון, ומאוחר יותר את חובת ה-100 בניקוד בחוג ללשון באוניברסיטה העברית.

אני מנקדת את השיר בתענוג של נוי וידע, מאזנת את האותיות, נועצת בהם את סימני הניקוד כדי שלא יתעופפו מן הנייר, מפנקת במגעים אחרונים — מיישרת צווארון, מותחת חולצה, מעבירה יד על שערו של הילד לפני שהוא יוצא החוצה מהבית.

מרחב מוגן

מָה אַתְּ רָצָה?

מָה אַתְּ לוֹפֶתֶת מוֹטוֹת הִלּוּכִים?

מָה אַתְּ אוֹגֶרֶת מֵי עֵדֶן?

מָה זֶּה אִוִּית לָךְ אֵבֶר כַּיּוֹנָה

לָנוּס אֶל סַלְעֵי הַמִּדְבָּר?

 

בַּזְמַן הַזֶּה הַשְּׁרִירִי, הַמְּשֻׂפָם

מִצְאִי לָךְ מִסְתּוֹר

בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ

הִשְׁתּוֹפְפִי בְּחַגְוֵי הַקְּמָצִים

בְּסֵתֶר הַחֲטָפִים

 

גּוּרִי בַּמִּלִּיוֹת

 

הִתְכַּנְּסִי לְתוֹךְ בֶּטֶן הַגִּימֶל

שֶׁלּא תִּתְפַּלֵּג לְשׁוֹנֵךְ

הִשְׁתַּבְּלְלִי לְתוֹך הַפֵּא

לְתוֹך הַשִּׁין

 

הִדָּחֲסִי לַחִירִיקִים

 

וּמִן הַחֶדֶר הָאָטוּם שֶל הַמֵּם הַסּוֹפִית

שִׁלְחִי אֶת פֶּרִיסְקוֹפּ הַלָמֶד לִבְדֹּק

הֲקַלּוּ טִילִים.

 

דָּבָר לא יְאֻנֶּה לָךְ

אִם לא תֵּצְאִי מִן הַשּׁוּרָה

דָּבָר לֹא תֶחְסְרִי

אִם תִּסָּפְגִי בָּאוֹתִיּוֹת.