title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

'שלמהל'ה, אל תשכח לעולם מי אתה' או 'עליך לחיות!'

שלמה פרל - עדות אישית

לפני כעשר שנים  במסגרת ההכנות למסע פולין של ביה"ס שק"ד, בקרנו בבית התפוצות, ושמענו את עדותו של שלמה פרל, סיפור מיוחד ויוצא דופן שנחקק בזכרון כל השומעים.

צפינו בסרט "אירופה אירופה" על סיפור חייו, ובמסע עצמו, על פי בקשתו, בקרנו בקברו של אביו, בבית הקברות בלודז', ואמרנו קדיש לזכרו.

בימים אלו מוצג במכון ואן ליר בירושלים מיצג על חייו של שלמה פרל.

מרתק! מצאתי באינטרנט, שכתוב של עדותו:

 

זוהי עדות אישית שנתנה בבית ווהלין בתאריך 8/1/2008

 

במשך 4 שנים התחנכתי 'בהיטלר יוגנד' ובעצמי אני משתומם עד כמה עמוקה ההזדהות של הקורבן עם הרודף. עדיין קיימת בי פנטזיה לגבי הזמן בו צעדתי איתם, חדור תחושת שליחות להביא את "הסדר החדש" (die neue Ordnung) לאירופה.

עברתי את השואה בין גרמנים. למדתי בבית חינוך ללימוד האידיאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית. בפנימייה בה שהיתי, הנאציונל סוציאליזם היה בשיא הפאנאטיות. הכינו אותנו להיות חיילים קשוחים שלא יודעים מהם רחמים. עבורי אלה היו ארבעה נצחים. בכל רגע חייתי תחת הסכנה שיגלו את יהדותי.

לא פעם ניסיתי לדמיין מה יעשו  בי וכיצד ינהגו ברגע שיגלו את יהדותי. דווקא ברגעים אלו ידעתי לעודד את עצמי ואמרתי לעצמי שלא יגלו אותי,  ואם כן יגלו, אז ישלחו אותי למחנה ריכוז בוודאי אבל לא יהרגו אותי. בכל ערב הלכתי לישון בתקווה שמחר שוב לא יגלו אותי. הייתי אך בן 16, הגורל הטיל אותי לתוך סביבה כל כך עוינת, וכתוצאה מכך התהוו אצלי מנגנוני הגנה מאוד חזקים אשר הכתיבו לי את דרך ההתנהגות והמחשבה. חל אצלי פיצול נפש מאוד חַד. במהלך כל השנים הללו חייתי בשני עולמות נפרדים. בסרט 'אירופה אירופה' רואים זאת על פני השחקן.

לחצו כאן לצפייה בקטע מהסרט


עד עצם היום הזה אני חי עדיין כפל דמות. חצי אחד- הנפש של שלמה, ניסיתי לזכור כל הזמן מי אני. לא להגיע למצב שבו לאור החינוך הנאציונל סוציאליסטי אתחיל לשנוא את עצמי. אני יכול לומר שהיו רגעים בהם חשבתי על כך. מדוע נולדתי כיהודי ומדוע מלו אותי. המחצית השנייה רצתה להשתלב  ולהתחיל לחשוב את מחשבותיהם של הגרמנים במהירות האפשרית.

הייתי נער גרמני לכל דבר, וככזה הייתי גם כמובן חבר בהיטלר יוגנד. לא התחפשתי לנער היטלראי, אלא הפכתי לנער היטלראי,  וככזה רציתי בניצחון גרמניה. עם נושא אחד לא השלמתי. למדנו שהיהודי הוא התגלמות הרוע, שהוא השטן, שהוא בא לשעבד את האיכר הגרמני, ולהרוס את התכונות הנפלאות שלנו על ידי נישואי תערובת ואינוס בנות הרייך הבלונדיניות. עם זה לא יכולתי להסכים. איש לא הצליח לשכנע אותי שאני שטן. אבל, עם כל יתר סעיפי התורה הנאצית השלמתי. הכול נשמע לי אז  כל כך משכנע והגיוני. הכול התבסס על הדארווניזם החברתי. הגזע הארי הוא השתכללותו של הגזע האנושי. כשאתה יושב יום יום בכיתה ולומד זאת, לאט לאט אתה משתכנע. מאז כל החיים אני מתמודד עם אותן דוקטרינות שחדרו אלי לתת ההכרה שלי. הנוער ההיטלראי שבי עדיין חי. אני נלחם בו אבל הוא קיים.

לא שאלתי את עצמי האם מותר לי לענוד צלבי קרס, וכיצד  אני צורח "הייל היטלר" ו"זיג הייל". ידעתי שכך עלי לנהוג כדי לשרוד. יצר הקיום השתלט עלי באופן מוחלט. קיימתי את כל הפקודות שיצר הקיום הכתיב לי. אחר כך עמדתי בפני מבחנים די קשים. למשל, הדרישה להרוג מישהו.

 

איך הכול התחיל?

נולדתי בגרמניה, ליד העיר האנובר, ברפובליקת ויימאר וגם אני שמעתי את נאומיו של היטלר. הוא היה הנואם הכריזמטי ביותר באותה תקופה. כילד, לא הבנתי מה הוא צורח, אבל שמעתי אותו מבקש למחוק את הגזע היהודי. לא התעניינתי בפוליטיקה אבל לילדים יש תכונה נפלאה. הם יודעים לגונן על עצמם. אנשי אס. אה. באו לקחת את אבי לעבודות ואני הלכתי לשחק. חשבתי אז שהיטלר לבטח לא מתכוון אלי. כך גוננתי במשך שנתיים על עולם הילדות שלי.

חוקי נירנברג פורסמו כשהייתי בכיתה ג'. גירשו אותי מבית הספר. זה היה האירוע הטראומטי ביותר בילדותי.

בשנת 1936 משפחתי עזבה את גרמניה ועברנו ללודז'. והתחלנו חיים חדשים. התלהבתי מההיסטוריה של פולין, אולם  בקושי הספקתי ללמוד את השפה הפולנית,  וביום אחד, הכול התמוטט מחדש - החלה מלחמת העולם השנייה.

כעבור ארבעה וחצי חודשים קיבלנו הודעה רשמית על הקמת גטו לודז'. ניסינו להימלט למזרח פולין. אני הייתי בן 14 ואחי בן 30. סצנות הפרידה היו קשות מאוד עבור הוריי. להם היה ברור שאנחנו עוזבים אותם לתמיד. לי לא. לו ידעתי, כנראה, לא הייתי הולך. אני מלא התפעלות עמוקה מאימי שידעה שלא תראה אותי שוב ובכל זאת שלחה אותי מהבית, רק כדי שיהיה לי קצת יותר סיכוי. מילות הפרידה של אבי היו: 'שלמהל'ה, אל תשכח לעולם מי אתה.' בכך הוא רצה לומר לי שעליי להישאר יהודי בכל תנאי, ושאלוהים יעזור לי.

אמי הוסיפה עוד שתי מילים: 'עליך לחיות!'

אחותי נשארה עם ההורים בגטו. אמא נתנה לי למעשה פקודה. בפרידה הייתי שטוף דמעות ולא ידעתי להעריך את המשפט. היום אני יודע שכך ניצלתי. הנחישות שאמי נטעה בי סייעה לי מאוד.

חצינו את פולין והגענו לשטח הרוסי. שם שהיתי שנתיים. שיכנו אותנו בבית יתומים בגרודנו. הלכתי לבית ספר, ולמדתי היטב. כיום אני לא מצליח להיזכר מה לימדו אותי שם. התגעגעתי מאוד להוריי ביום ובלילה. הגיעו אלינו גלויות מהגטו, עם בול של רומקובסקי, או של היטלר. אבי שאל אם אני אוכל כשר ושומר שבת. השבתי לו שלא. מה שלא אמרתי לו שזה הפסיק להיות חשוב לגבי.

 

בכל שעה או שעתיים שודרו ברדיו חדשות. השידור התחיל בצליליו של פרנץ ליסט 'תרועות הניצחון'. היטלר הפך להיות אלוהים. אפילו הבישוף של הרייך השלישי אמר שהיטלר הוא התגלמות ישו עלי אדמות. בית הילדים שלי היה ממוקם 15 ק"מ מהגבול. ביום הפלישה הודיעו לנו באמצע הלילה לקום, ושמפנים אותנו למינסק לזמן מה. עד היום הזה אני שומע את נאומו של מולוטוב: "נשמיד את האויב הפשיסטי על אדמתו הוא".

עם הנסיגה למינסק חוויתי  על בשרי את מהות הנסיגה האיומה הזו שהרוסים ביצעו. זה היה ממש גיהינום. הגרמנים כיתרו אותנו וסידרו אותנו על מנת למיין אותנו. במלחמה הזו לא לוקחים יהודים וקצינים פוליטיים בשבי.

הצטרפתי לתור הארוך ביותר. הייתי בן 16. לא הייתי מסוגל להוציא מילה מפי. השכל כבר לא עבד, אבל האינסטינקטים שלי פעלו. חפרתי בור קטן עם העקב וטמנתי את כל התעודות שלי, את עובדת היותי יהודי וחבר קומסומול. פתאום שמעתי פקודה בגרמנית: "ידיים למעלה!". הגרמני שאל אותי: "אתה יהודי?". היה לי ברור שאם אומר אמת, יהרגו אותי. באותו רגע שמעתי את קולה של אמא: "עליך לחיות". נקרעתי בין הציווי מאבי לזה מאמי. הדת והחיים לא הלכו יחד. הזכות לחיים היא מעל כל זכות אחרת. בשבריר שנייה היה עליי להכריע. בחיוך, ובקול שלא השאיר כל ספק, עניתי לו שאיני יהודי אלא פולקסדויטשה. הנֵס קרה והוא האמין לי. לאחרים לא האמינו ובדקו אותם תוך הורדת המכנסיים ומשם הם הוצעדו למוות. ביקרתי את החייל הזה לאחר המלחמה. עיתונאים שאלו אותו אם האמין לי, החייל אמר שקול פנימי אמר לו להאמין לי.

הגרמנים לקחו אותי כפולקסדויטשה משוחרר מזרחה. הביאו אותי ליחידה שלהם. מישהו קיבל אותי ושאל אותי איפה התעודות שלי. נאלצתי לשקר. הוא שאל אותי לשמי. בחרתי בשם הראשון שעלה בראשי ואמרתי לו יוזף. ברגע זה יצרתי לי דמות חדשה,  וכמה חודשים אחר כך כבר הלבישו אותי במדי הוורמאכט. הנשר עם צלב הקרס החליא אותי. הפכתי מתורגמן מרוסית לגרמנית. בכל יום היה עליי לתרגם לפרטיזנים שנתפסו ובית הדין דן אותם למוות. בנו של סטאלין היה קצין תותחנים. הוא נפל בשבי ליד סמולנסק. יום אחד עמדתי מולו והיה עלי לתרגם את חקירתו. אני חונכתי שיוסף סטאלין הוא האלוהים.

 

אני מבקש לספר על אירוע מסוג אחר לגמרי. הייתי בן 16. החיילים מאוד אהבו אותי. קראו לי בשם חיבה יופּ. היה לי ברור שאם היו יודעים שאני יהודי היו מחסלים אותי. קצין אחד, קצין רפואה רצה לאהוב אותי בצורה אחרת. לחיילים הגרמנים אסור היה לישון בבתי הרוסים. ישנו באסמים. הוא תמיד ישן לידי וניסה ללטף אותי. יום אחד הוא ביקש ממני אם הוא יכול לשחק קצת עם הגוף שלי. אני עוד האמנתי שהחסידה מביאה את התינוקות דרך החלון. יום אחד הוא ניסה להרדים אותי בעזרת מטלית עם כלורופורם ואני סירבתי בכל תוקף.

אולם, פעם אחת הוא בכל זאת הצליח לבצע בי את זממו. לא הסכמתי להתרחץ בנוכחות אחרים, כדי שלא יזהו שאני יהודי, והייתי מתקלח לבדי.  באחד הימים לאחר  שכולם יצאו ואני התפשטתי כדי להתרחץ- הוא חיבק אותי מאחור וניסה לחדור לתוכי. התנגדתי בכל תוקף והצלחתי להשתחרר מאחיזתו. הסתובבתי מולו ואז הוא ראה שאני נימול. הוא אמר לי, יופּ, אתה הלא יהודי. חשבתי שזהו סופי, אבל הוא חיבק אותי ואמר: יוּפּ, קיימת גם גרמניה אחרת. אני לא אהרוג אותך. האיש הזה העניק לי הרבה אהבת אדם. יותר מעולם לא הטריד אותי. הוא שאל אותי על ההווי היהודי. בהמשך המלחמה הוא נהרג באחד הקרבות ליד לנינגרד. כשהוא מת חשתי כאילו התייתמתי שנית.

 

למחרת נקראתי שוב אל מפקדי. הוא רצה אחרי המלחמה לאמץ אותי כבן. באביב 1942 הוא הודיע לי שהוורמאכט שולח אותי לפנימייה של הנוער ההיטלראי עד סוף המלחמה. הגיעה אלינו פקידה ממחלקת הנוער בברלין והגעתי לאותה פנימייה. הפכתי ל"היטלר יוגאנד" ושרתי את השיר "נולדנו בשביל למות עבור גרמניה".

 

בשנת 1987 קיבלתי מכתב והזמנה להשתתף בכנס של אותה דיוויזיה. אשתי הייתה נגד באופן גורף. היא אמרה שנסיעה כזו מהווה לגיטימציה למיליטריזם הגרמני. אמרתי לה ששלמה יישאר בארץ אבל יופ נוסע.

התברר לי שהגעתי לפנימייה בהמלצתה של  האחות של המפקד שלי, הנרייטה פון שירך, שהייתה במקרה גם אשתו של מנהיג הנוער ההיטלראי. בגלל המלצתה לא בדקו את עברי בהקפדה. לאחר שנים היא כתבה לי. בחילופי מכתבים היא שלחה לי, בין השאר, דרישת שלום מאלברט שפאר. באחד המכתבים היא ביקשה שאבוא למינכן כדי למסור לי משהו היסטורי וחשוב. לאחר כחודש הזדמן לי להגיע לגרמניה בעקבות הזמנה של שני עיתונים חשובים. נחתי במינכן. התקשרתי אליה, ובנה ענה לי שאמו נפטרה לפני יומיים. מה היא רצתה לתת לי- את הסוד היא לקחה איתה לקבר. אולי היה זה אחד מאותם תכשיטים יהודיים שמפקד האס.אס. בהולנד אפשר לה לקחת?   אולי היא רצתה לתת לי תכשיט שלקחה לעצמה?

בפנימייה למדתי כשלוש וחצי שנים. זה נראה בעיני מופלא איך הם הצליחו להפוך מסה אדירה של הנוער הגרמני לכלי שרת בידי המשטר. רוב רובו של הנוער הגרמני האמינו בכנות בסיסמאות  הללו מבלי לשאול שאלות ולהטיל ספק. נוער צריך להיות ביקורתי. נוער הוא חומר גלם ואם מחסלים בו את חוש הביקורת, ניתן לעצב אותו כפי שרוצים. אמרו לנו שכפרטים אין לנו כלל חשיבות. אנחנו ברגים במערכת ואנחנו נדרשים לציות אבסולוטי. הנוער אהב את המיליטנטיות הזו. המגף הצבאי היה החלום שלו.

היו 8 מגמות ואני הייתי במגמה הטכנית. היו מחנות קיץ ומחנות חורף. היינו מאושרים שם. כשאני נפגש עם גרמנים שהיו תלמידים כמוני אני אומר להם שאיני יכול להאשים אותם מכיוון שהאשמים הם המחנכים. הלא אפילו אני השתכנעתי. גם הכנסייה בירכה את הנוער הגרמני. אבל- אם אחר כך הם התגייסו ובחרו ללכת לאס. אס. יש עליהם אחריות.

לימודי תורת הגזע היו תמיד נגד יהודים. לכל אחד בפנימייה, פרט לי, היה אילן יוחסין. יום אחד נכנס המורה ודיבר על סימני היכר של היהודי. הוא נתן לנו מידות מדויקות. יהודים הם שטוחי רגל, ובעלי פנים עגלגלות. יום אחד זכיתי בהפתעה נפלאה. סוף סוף סיימנו את הנושא היהודי ולמדנו על הגזעים המרכיבים את הגזע הגרמני. מתברר שמדובר בשישה גזעים כשהטהור מביניהם הוא הגזע הנורדי. כשלמדנו על הגזע הנורדי, אחד הילדים דיגמן לנו – גובהו היה לפחות 1.73, רזה, עיני תכלת, חכם... הוא היה חבר טוב שלי, בעיקר בגלל שהייתה לו הצלחה לו עם בנות ואני נהניתי מכך.

 כשלאמא של החברה שלי, לֶני,  נודע שאני יהודי, היא אמרה לי לא לספר לבתה. אחרי המלחמה לֶני, הודתה שאם הייתי מספר לה הייתה מסגירה אותי לגסטאפו.

הגזע הבא עליו  למדנו הוא הגזע הרומני –הגזע אליו שייך היטלר.

יום אחד המורה הצביע עלי, בוא וגש ללוח. הייתי קטן ושמנמן. הייתה לי בלורית. הוא חקר ובדק והודיע לכיתה שאני מקרה קלאסי של ארי מגזע מזרח בָלּטי.

את המורה פגשתי שבועיים אחרי המלחמה. סיפרתי לו שאני יהודי. הוא היה בשוק. הוא החוויר. אחר כך התעשת ואמר לי כל השנים ידעתי שאתה יהודי אבל לא רציתי להביך אותך...

 

איך הסתדרתי עם הגעגועים?

הזיכרון עלה רק בלילות. הייתי עם אמא ואבא בגטו. למחרת בבוקר שוב הייתי במדים. המדים, הצעדות והתופים השכיחו ממני את הגעגועים וחייתי כנוער היטלראי. חייתי כך בשני העולמות. בדצמבר 1943 חילקו תעודות חופשה. ביקשתי תעודה ללודז'. התכוונתי לחפש את אמא ואבא. תכננתי להיכנס לגטו ולא לצאת משם. הגעתי ללודז' ועמדתי מול הגדר של הגטו. עמדתי על הבתים ההרוסים שליד הגדר. כאן בפעם היחידה זהויותיי התנגשו. הלכתי לאורך הגדר ועמדתי מול השער. נכנסתי פנימה. הייתי במדים ובעל דרגה. שמעתי צעקה של השומר – אל תעבור פה יש כאן מגיפת טיפוס. אם אתה צריך לעבור סע ברכבת. נסעתי בחשמלית 5-6 פעמים ביום, ובלילה ישנתי בתחנת הרכבת. אני חושב שפעם אחת גם ראיתי מישהי שחשבתי שהיא אמי. אחר כך חזרתי לפנימייה.

לקראת סוף המלחמה יצאתי לחזית, כשהיטלר הורה לגייס אותנו. בתוך תוכי ידעתי שלעולם לא אירה שום פגז נגד שום טנק שיתקרב.

נפלתי בשבי האמריקאי. הייתי שם כמה ימים. למה לקח לי כמה ימים לגשת לקצין האמריקאי ולומר לו שאני לא שייך לכאן?

לא חשבתי בכלל על הכיוון הזה. הייתי עצוב שגרמניה הפסידה במלחמה. ראו עד כמה עבה היה עור האויב שצמח בתוכי. תהליך החזרה לשלמה עדיין לא הסתיים ואני עדיין כפל דמות.

 

 





לצפייה בעדותו המצולמת לחצו כאן








סיכם  אייל ישפה

סייעה מירי הראל

ערכה הגר אפק-לוי