title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת בלק

פרשת בלק

 

בין שלל דימוייו הנהדרים של בלעם לעם ישראל, בולט הדימוי של האריה, החוזר פעמיים: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, ובהמשך - כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.

 

שני הפסוקים מדמים את עם ישראל לאריה. אך בעוד הפסוק הראשון מדגיש את יכולת הקימה של עם ישראל, כקימה של לביא, הפסוק השני מעצים את הצד ההפוך – עצמת הכריעה והשכיבה, כאריה הרובץ ואי אפשר להזיזו.

 

לכאורה, השבח לעם ישראל הוא בעצמתו וגבורתו, כדבריו של רש"י: 'יתיישבו בארצם בכח ובגבורה'.

אך המדרש רואה את השכיבה הזו כתיאור של תקופת הגלות  - 'מצדקיהו עד מלך המשיח'.

הכריעה, השכיבה, השינה – אלו ביטויים שבעיני המדרש מבטאים חולשה, העדר כח, גלות ואיבוד המלכות.

 

כל מי שביקר בגן חיות זוכר שבאחוזים רבים מן הזמן האריה (מלך החיות, בעל ההדר, הגבורה והעצמה) רובץ לו, כורע וישן, ולמעשה נראה רפוי וחסר אנרגיות. יחד עם זאת, לא כדאי להסתכן ולהיות באזור הקרוב לאריה, שמא בדיוק כעת יבוא הרגע בו הוא יתעורר מרבצו, ויקפוץ בעצמה לעבר טרפו.

 

בלעם מלמדנו שעם ישראל, גם כשהוא בגלותו ובשנתו, גם כשהוא שוכב ורפוי, אריה ולביא הוא. כוחו של העם הוא ביכולתו לממש את דברי שלמה המלך – 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר', להיות דרוך גם ברגעים של חולשה, עוצמתי גם בזמנים של ירידה, מלך גם בעת רפיון.

 

הרבי מלובביץ', כדרכו, לא מסתפק בתיאור הכוחות החבויים, אלא קורא לנו לפעול:

גם בזמן הזה, כאשר נמצאים במעמד ומצב דכרע שכב,

דהיינו, בזמן הגלות, במצב של שינה ועד לחולי,

ישנה העבודה דכארי וכלביא, להתגבר על כל המניעות והעיכובים, עד למסירת נפש

 

לדבריו של הרבי אין כאן רק מלכות נסתרת, אלא תביעה למסירות נפש, לחשיפת הכוחות הגנוזים הפנימיים, כמובן מתוך אמון גדול ב'אריה' שבתוכנו, מתוך ראייה שחודרת מעבר למעטה של מה שנראה כמציאות של שכיבה, מתוך תפיסה שתנועה של התקוממות, של התנשאות, תשנה את המצב באחת.

 

לכל אחד מאיתנו ישנם ימי 'קימה' ורגעי 'שכיבה', ברכתו של בלעם מנחה אותנו לצבור כוחות גם ברגעים אלו, לחשוף עוצמות דווקא אז, ולהאמין ביכולתנו להיחלץ ולהתגבר כאריות, ולמלוך.


שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי