title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

גן החיים

כשכבשו הנאצים את פולין הם לא פסחו גם על גן החיות של ורשה והרגו את החיות הנדירות. הם לא ידעו שבכלובים הריקים של הדובים, הפילים והאריות הסתירו מנהלי הגן, יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מאה וחמישים יהודים. בתושייה ובקור רוח הצליחו בני הזוג לחלץ מהגטו משפחות שלמות ולהציל את חייהן. ילדיהם מסבירים היום שהם עשו את כל זה מתוך הגינות אנושית בסיסית

"יאן ז'בינסקי, היה מנהל גן החיות של ורשה שהשתרע על שטח של 300 דונם בפראגה, הגדה הימנית של נהר הוויסלה. הוא ואשתו אנטונינה גרו בווילה נאה בשטח הגן. בין השנים 40'-44' הסתירו בה, וגם בכלובי החיות, כ-300 יהודים ולוחמי מחתרת פולנים. למזלם של "האורחים", כפי שכונו אז, האריות והדובים הטורפים כבר לא נמצאו בכלובים. נשארו רק חתולי בר שונים, ציפורים קטנות, פסיונים, טווסים, כמה קופים ושועלי כסף - חיות שלא הופרעו במיוחד מנוכחותם של בני אדם בקרבתן. מפעל ההסתרה וההצלה הפרטי של הזוג ז'בינסקי התנהל כמו מבצע צבאי מתוכנן היטב, מתחת לאפם של הגרמנים, שהציבו בתוך שטח הגן עצמו יחידה צבאית. "הגענו לשם בסוף 42' אחרי שהבריחו אותנו מהגטו ונאלצנו להסתתר", מספר משה תירוש (מייטק קניגסוויין) מכרמיאל, שהיה בן חמש כשמשפחתו נקלטה בווילה של ז'בינסקי. "סטפציה אחותי ואני גרנו במרתף הווילה, שם היו המשרדים שלהם, ואבא ואמא הסתתרו בכלובים של הציפורים. הבן שלהם, רישו, היה מביא לנו אוכל. הוא היה מתחרה באמא שלו, מי יביא לנו יותר אוכל". (מתוך מאמר של אביבה לורי 2008, שפורסם בשם "גן החיים" בעיתון "הארץ")

עם פרוץ המלחמה נקרא ז'בינסקי למילואים לצבא הפולני אך בשל גילו, 42, והתוהו-ובוהו הכללי ששרר בצבא הפולני המובס, שוחרר כעבור כמה ימים וחזר לביתו שבגן החיות, שם ניסה לארגן חיי שגרה הכרחיים. ז'בינסקה החלה לטפל בחיות הפצועות ובעלה הצטרף לשורות לוחמי המחתרת הפולנים (חברי צבא פולין החופשית, ארמיה קריובה), שקיבלה הוראות מהממשלה הגולה בלונדון.

במארס 1940 הוקמה בשטחו של הגן חוות החזירים שניזונה משאריות מזון ממסעדות ובתי חולים, וזבל שז'בינסקי אסף בגטו היהודי. ז'בינסקי קיבל אישור להיכנס לגטו את החזירים גידלו יאן ואנטונינה זבינסקי עבור הגרמנים.

 

משה תירוש

לקראת כנס המורים שיתקיים הקיץ ביד ושם, נתבקשתי ליצור קשר עם משה תירוש,  היהודי היחיד שנותר בחיים מתוך 300 איש שהסתתרו תקופות קצרות בגן החיות.

נסעתי לכרמיאל, מקום מושבו של משה, לראיין אותו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P220208/m.0.2202.1.1.9.jpg
רישו ז'בינסקי – בנם של מנהלי גן החיות

בכניסה לגן החיות של ורשה. ילדות עם הרבה סודות

משה נולד בעיר ורשה, תחילה גרה משפחתו ברובע פרגה, ואח"כ ברחוב נובוליפקי 91.. הוריו היו בעלי אמצעים, אותו מסרו לגן החיות והם התחבאו בבונקר, שם נולד להם תינוק, תושבי הבונקר ביקשו מהם לחנוק את התינוק. הם עברו עם התינוק לצד הארי, הניחו אותו בתיבה ושמו ברחוב. שוטר מצא את התיבה והביא את התינוק לבית יתומים. אחרי המלחמה נולדו להם עוד 2 ילדים.

ניסו לעלות לארץ, הבריטים הערימו קשיים. משה ואחותו היו במצב גופני קשה, חזרו לפולין, ועלו שוב בעליית גומולקה.

בגיל 78 משה תירוש חוזר מביתו בכרמיאל לגן החיות בוורשה. "יש לי קצת התרגשות, כי באות תמונות לראש, אבל השנים עושות את שלהן, מתרגלים", הוא אומר. תירוש הוא הניצול האחרון שנותר בחיים מבין 150 היהודים שהתחבאו בכלובים ובמרתפים של הגן ושרדו את השואה. ובחודש מאי לרגל  השקת הסרט: אשתו של מנהל גן החיות, הוזמן משה תירוש עם בתו איריס לביקור בורשה.

"כשהיינו בגטו המשטרה היהודית הייתה אוספת יהודים, שמה אותם על עגלה, מעמיסה את היהודים על רכבת. הרכבת נסעה ישר לטרבלינקה ומשם ישר לתנור", שחזר תירוש. "יום אחד הגיע שוטר ונתן פקודה לאמא - 'על העגלה'. פתאום אמא ראתה את הכובע של אבא, אבא תמיד התלבש באלגנטיות וחבש כובע.  והתחילה לצעוק בשמו. הוא שמע, התחיל לרוץ, נתן שריקה ומכל מיני מקומות יצאו בחורים צעירים והרביצו לשוטרים. כל האנשים על העגלה התפזרו וככה מקרה קטן הציל אותנו. אם אבא היה בא חמש דקות מאוחר יותר, היינו כבר בתנור".

כשהגרמנים פלשו לוורשה הם הרגו את כל החיות בגן, אבל ביקשו ממנהל המקום - יאן ז'בינסקי - לגדל חזירים למאכל. כך זכו יאן ואשתו אנטונינה להמשיך להתגורר בווילה בלב גן החיות השומם. באותו הזמן הצליחו משה ומשפחתו לברוח מגטו ורשה - רגע לפני שהיה מאוחר מדי. בזכות הקשרים של סבו של משה עם מנהל גן החיות, הזוג ז'בינסקי הסכים להחביא אותם.

    הוריו של משה

"כילד קטן פחדתי שלא יקבלו אותנו, שלא יחביאו אותנו", הוא מספר. "אבל כשנכנסנו פנימה ואנטונינה יצאה מולנו וראיתי את הפנים שלה, ישר אמרתי שפה אנחנו נחיה". כשהגרמנים היו מתקרבים למקום והייתה סכנה, אנטונינה הייתה מתיישבת לצד הפסנתר ומנגנת את "הלנה היפה" - יצירה של המלחין היהודי-גרמני אופנבך - "ככה ידענו שצריך לשבת הכי בשקט, לא לזוז, לא פיפי, שום דבר".

ההורים הוסתרו בכלוב הציפורים

משה בן החמש ואחותו הקטנה סטפה התחבאו במרתף של משפחת ז'בינסקי במשך שלושה שבועות או חודש ב-1943. מדובר אומנם בתקופה קצרה, אבל דרמטית מאוד. לא הרחק משם השתולל באותם ימים מרד גטו ורשה ואלפי יהודים נרצחו מדי יום. במידה רבה בזכות התקופה הקצרה הזאת במרתף הם הצליחו לשרוד את המלחמה.

"ישבנו בשקט כל הזמן, בלי להגיד מילה", הוא משחזר. "כשאחותי הייתה בוכה וידעתי שאסור שישמעו את קולה, הייתי סוגר לה את היד על הפה". בזמן שמשה וסטפה הסתתרו במרתף, הוריהם הוחבאו במרחק 20 מטרים מהם בכלוב הציפורים הריק. המרחק אומנם קצר מאוד, אבל עבור ילד בן 5 שמופרד מהוריו מדובר במרחק אינסופי.

משה ובנם של מנהלי הגן   

משה תירוש  ובנם של הזוג ז'בינסקי – רישו

 

בשנת 2008 נחנכה הווילה כמוזיאון ונפתחה לקהל הרחב. באירוע פגש משה, לראשונה אחרי 60 שנה, את רישר ז'בינסקי - הבן של הזוג שהציל את חייו. "אני זוכר אותו כילד שהיה מביא לי אוכל למטה לתוך המרתף", סיפר. באותו אירוע שמע גם משה לראשונה, אחרי 72 שנה, את צלילי היצירה שסימנה עבורו סכנה ועזרה לו להינצל "הלנה היפה".

"אני לא אדם רגיל, תמיד אני חרד" 

אחרי שלושה שבועות במרתף גן החיות, שהפך עבור משה לגן החיים, הייתה משפחתו מוכרחה להמשיך לברוח. המלחמה נמשכה עוד כשנתיים והוריו החליטו להחביא אותו במנזר. "זו הייתה התקופה הכי קשה בשבילי", הוא אומר. "חוץ מהכומר, הילדים לא ידעו שאני יהודי".

"הגרמנים שלחו אותנו למקלחות ציבוריות כדי שלא יהיו מגפות, אז בפעם הראשונה הכומר אמר לי לא להוריד את המכנסיים", הוא נזכר. "בפעם השנייה הילדים הורידו לי את המכנסיים בכוח וראו שאני מהול. אז עברתי שם גיהינום. כל אחד הרביץ לי, עלבונות, שמות. עד שהכומר התערב, אסף אותם ואמר: 'ילדים, הכבוד הפולני שלנו זה שהילד הזה יעבור את המלחמה'".

   

משה תירוש

 

"אני לא אדם רגיל"

"כשאמא מצאה אותי עשרה חודשים אחרי המלחמה, הייתי בבית יתומים קתולי ולא רציתי להיות יהודי", הוא אומר. "היה לי צלב ותליון של מריה הקדושה. אמא רצתה להוריד לי ואני לא נתתי. אבא אמר לה 'עזבי, הוא יוריד לבד במשך הזמן'. עכשיו אני איש גאה כי אני יהודי, אני גאה בעם שלי".

אחרי המלחמה, בזכות המלצתו של משה, קיבלו בני הזוג יאן ואנטונינה ז'בינסקי את אות חסידי אומות העולם. משה, שני אחיו והוריו שרדו כולם את השואה. הילדים הגיעו לישראל והקימו כאן את משפחתם. "אני לא אדם רגיל, אין לי את השלווה, תמיד אני חרד", הוא אומר. "עד היום אם קורה משהו עם ערבים אני חולם על גרמנים, אני רואה אותם יורים, צוחקים". למרות הכל, בביקורו בגן החיות הוא יכול לומר בפה מלא: "אני מאושר, יש לי משפחה נהדרת".

בהגיעו לארץ התגייס לצה"ל והיה קצין גבוה בחיל הקשר.

אך כעת נחזור לספר את שאירע בורשה. בחודש אוקטובר 1940 העבירו את יהודי ורשה ומשפחתו של משה ביניהם, לגטו. גרו איתם גם הסבא והסבתא מצד אביו של משה. הסבא מצד אמו, היה ממשפחת סובול, והיה ספק ירקות ופירות של גן החיות, וכך קשר קשר  עם יאן זבינסקי. שטח גטו ורשה היה 70000 מ"ר ובו חיו בצפיפות איומה כ-150 יהודים ו 150 אנשי מחתרת.

כשהחלו האקציות בגטו ורשה, שלחו הגרמנים לגטו עגלות עם סוסים ושוטרים יהודים העלו את האומללים על עגלה והובילום לאומשלאג, ומשם לטרבלינקה.

אביו של משה היה מתאגרף בעל גוף, הוא ידע להרביץ כהוגן. השוטרים פחדו ממנו ולא נכנסו לדירתם. יום אחד בשעה שהאב נעדר מביתו, הגיע לבית שוטר יהודי, נמוך, והעלה את בני המשפחה על העגלה. ואז, המשיך להסתובב בגטו ולצוד משפחות נוספות. לפתע ראתה אמו של משה, ממרומי העגלה, את כובעו של האב (שהיה תמיד הדור בלבושו והקפיד ללבוש חליפה, עניבה, וכובע), האם צעקה – שמיל!!, האב הבין מיד מה קרה, שרק שריקת אימים ולקול שריקתו הגיעו מכל קצוות הגטו בחורים  צעירים, הכו את השוטרים, וכל היהודים שהיו על העגלות, ברחו והתחבאו.

הגרמנים חיפשו את שמיל, אביו של משה, בנרות.

בבית מגוריהם בגטו, מתחת למרצפות, הוכן מחבוא, מחילה שגובהה 50-60 ס"מ, שדופנה במרצפות עץ. בני המשפחה התחבאו בזחילה. האב לימד את משה לא לבכות ולא לבזבז אנרגיה וזמן, להתחבא, לא להאמין לאף אחד. כשהחלה אקציה, שרקו ומי שיכול היה, התחבא. אביו התחבא כל הזמן, ומשראה שכלו כל הקיצין, החליט שחייבים לברוח.

האם שכבה במחילה עם משה ואחותו הצעירה ממנו בשנתיים. במחילה ילדה גם את אחיו, שמואל. כששמואל יצא לאויר העולם, הוא צרח. האם סתמה את פיו בכף ידה. החלט להניח אותו במקום ציבורי בתקווה שמישהו יאסוף אותו.

קשרו אותו לכר, והצמיד לו פתק:

סטניסלב פומורסקי, והניחו אותו בפינת רחוב.

אביו של משה היה כאמור מתאגרף. אדם פשוט, לא משכיל, בוקסר ונגר. הפולנית שלו הייתה עילגת. ועם כל זאת, הייתה לו אינטליגנציה טבעית, של החיים. הוא היה מעשי ובעל תושייה.

אחיו של משה, שמוליק, גר היום בקרית מוצקין.

כל זה נעשה בעזרת זיגמונט פולני צעיר, בן 19, שלא ידע שהוא חסיד אומות העולם, וליווה את משפחתו של משה מרגע שהכיר את אמו. זיגמונט שבא ממשפחה קשת יום, עזר לאמו של משה להסתיר את התינוק שנולד בגטו (שמוליק – סטשו), המשפחה הגיעה למסקנה שלא ניתן יותר להתחבא עם התינוק בגטו ולהסתירו במחילה. סטשו, כדרכו של תינוק רעב, הרבה לבכות, והשכנים השותפים למחבוא, רצו לחנוק את סטשו כדי שבכיו לא יסגיר אותם.  האם, בהירת השיער, בעלת המראה הפולני בקשה את עזרת זיגמונט להעביר את סטשו  לצד הפולני-ארי. שניהם יחד, הניחו אותו בפינת הרחוב, ועמדו מנגד לצפות מה יעשה בו[1]. העוברים ושבים שראו את התינוק המחובר לכר, ברחו והתפזרו לכל עבר. עבר שם שוטר והחל לשאול את העוברים ושבים, למי שייך התינוק, כולם התחמקו. אמא וזיגמונט עמדו בצד וצפו בחרדה. השוטר קרא לשניהם , ואמר להם, אתם עדי שמצאתי תינוק. הם ליוו את השוטר לבית יתומים ע"ש כומר מסוים.

אחרי המלחמה אמא נסעה לצ'נסטחובה והחזירה את שמוליק (סטשו), למשפחה. לסטשו יש עד היום צלקות מאותה תקופה. אבל בארץ, עזרנו לו להסתדר, הוא חבר אגד, הקים משפחה יפה, אבא וסבא למופת, ואדם בעל לב רחב.

לאורך כל השיחה משה הזכיר פעמים רבות את זיגמונט, שבזכותו, ניצל.

לשאלתי: היכן וכיצד הכרתם את זיגמונט?


ענה משה:אמו של זיגמונט, התפרנסה מדוכן ירקות בשוק, זיגמונט גנב ירקות: כרוב בצל ותפוחי אדמה,  מהדוכן של אמו והביא למשפחה. משפחתו של משה חלתה, כמו מחצית מתושבי הגטו. האם הייתה במצב יותר טוב. הייתה לה גם תושייה, היא לבשה מכנסיים (מה שלא היה מקובל באותם ימים אצל נשים מהוגנות), ועברה את הגדר לצד הפולני. פולנים צעקו אחריה: ז'ידובקה, ואז יצא בחור צעיר, זיגמונט, ואמר לבחורים: עזבו אותה, היא לא יהודייה, היא גרה כאן באזור, אני מכיר אותה (האם הייתה אישה מאד נאה). זיגמונט פנה אליה ושאל:


-         מה את עושה כאן?

-         אני חייבת להשיג אוכל לבני משפחתי. (אמא סיפרה לו על אבא הצ'מפיון).

פולנים נהגו לחדור לגטו, לשחד שומרים ולשדוד דירות של יהודים שנלקחו באקציות, או ברחו, כך הצליח זיגמונט להיכנס מפעם לפעם לגטו ולהביא ירקות למשפחה.

יהודים רבים ניסו לברוח מהגטו. מעטים מאד שרדו. באוקטובר 1940 מצא אבא בעזרת זיגמונט דירה שיש בא מחבוא, עבורנו.

יום אחד, משהאדמה בערה תחת רגליהם, אמר אבא לזיגמונט:

-         מצא לנו משפחה שתסכים לאמץ אותנו תמורת תשלום

-         יש ברחוב  קרלובקה משפחה המוכנה להסתיר תמורת כסף.

באחד הלילות הכניסו את משה, ואת סטפה אחותו, כל אחד לשק, והשקו אותם בסם מרדים. אבא הסביר לנו שאסור לדבר. דמו בנפשכם שאתם סמרטוט...

זיגמונט העמיד עגלה בצדה הפולני של העיר, סמוך לחומה, זרקו את משה וסטפה בשקים אל מעבר לחומה,  לעגלה. הם בחנו את משה, וקראו לו: מוישלה, מוישלה, משה התנהג כסמרטוט, ציית ולא ענה. זיגמונט הביא אותם לרחוב קרלובקה.

המחבוא בגן החיות היה תחנת מעבר, אפיזודה של חודש ימים...

המעבר לרחוב קרלובקה היה ב 1943. בעלת הבית הייתה הגברת רצ'ק. אבא ואמא הצטרפו אל סטפה ואלי. באחד מקירות הבית הייתה נישה, אבא ובעל הבית סגרו את הנישה, והצמידו מזווה לקיר. הדלת האחורית, זזה. כשמישהו זר דפק בדלת, המשפחה של משה נכנסה לנישה. אחרי כמה זמן הגברת רצ'ק אמרה להם: ז'ידי, החוצה, אני פוחדת, יהרגו אותנו. אבא וזיגמונט איימו עליה שלא תעז למסור אותם לגרמנים, והיא ענתה: בסדר, רק תלכו.

אבא שאל – לאן ללכת?

משלא מצאו מוצא, אמר אבא לזיגמונט

-         תשיג מרכבה, ניסע לגן החיות, אני בטוח שיקבלו אותנו (עקב הקשרים של סבא סובול עם יאן זבינסקי מהימים שסבא סיפק ליאן ירקות).

-         משה: האיש הכי חשוב בסיפור הוא זיגמונט, כל השנים שלחתי לו כסף. פעמיים הבאתי אותו לארץ, פעם לקבלת אות חסיד אומות העולם, ופעם, לטיול והנאה.

מרגע שנכנסנו לגטו ועד מרד ורשה הפולני, הוא עזר לנו. הוא היה פושטק, והתרשם מגדלו ושריריו  של אבא.

אחרי המלחמה, אבא לקח את המשפחה לג'רז'וניוב, עיר ליד ורוסלב, שטח שהיה פעם בשליטת גרמניה, בשלזיה.

משה מתבונן בתמונה המוקרנת על מסך המחשב שלו ובה שלושת ילדיו איריס הבכורה הגרה בקצרין, ושני בניו, ואומר: למדתי מהורי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא המשפחה!

מיד אחרי המלחמה היו פוגרומים בכל פולין, לא רק בקילצה. משפחתו של משה התגוררה בפראגה, משה ראה מחלון חדרו אברך יהודי בורח והמון אגם רץ אחריו וצועק: תרביץ ותהרוג, יהודי. כשנכנס הצבא הרוסי, הם עשו סדר, ותופעות כאלו לא נשנו, אם כי הייתה אנטישמיות. בתקופת המלחמה, גם יהודים הלשינו ומסרו יהודים אחרים...כולל השוטרים היהודים.

אחזור לסיפור הצלתנו בגן החיות. גן החיות נמצא בפראגה. כדי להגיע מהגטו לגן החיות, צריך היה לעבור גשר. בגשר עמד  כוח מתוגבר של שוטרים גרמנים. זיגמונט השיג מרכבה והתיישב ליד הרכב. לזיגמונט היה רבע בקבוק בימבר – מין אלכוהול תוצרת עצמית. אבא אמר לו:

-         שפוך את הבקבוק על הסוס ועל העגלון.

כשהגיעה המרכבה לגשר, החייל הגרמני יצא מבקתת השמירה, ריח האלכוהול הזול הגיע לאפו, והוא גער:

-         - חזירים פולנים עברו מהר!

וכך עברנו את הגשר והגענו לגן החיות.

בהגיענו לגן החיות, רישק (בנם של משפחת זבינסקי) צעק, ואנטונינה יצאה אלינו. מהרגע הראשון שראיתיה ראיתי פני מלאך, אישה יפיפייה עם חיוך רחב. היא הייתה אישה מעשית. בעלה, ד"ר יאן זבינסקי היה אדם בלתי רגיל, הציל יהודים רבים כשהוציאם מהגטו. אנטונינה הייתה יותר מעשית. היא לקחה את סטפה ומשה שכנה את שניהם במרתף, בפינה, מתחת לאחד המדפים, ודאגה להביא להם אוכל. המשרתת שעבדה בביתה שנאה יהודים, ונאלצו להסתיר ממנה את הסוד.  את ההורים הכניסו לכלוב הציפורים שהתפנה (הגרמנים הרגו את רוב בעלי החיים, אבל שמחו להצעת מנהלי הגן לגדל עבורם חזירים בכלובים). סטפה בכתה כל הזמן. משה היה אחראי עליה (משה בן 5 וסטפה בת 3). סטפה רצתה רק את אמא. רישק ואנטונינה דאגו כל הזמן להאכיל אותנו. אנחנו השתטחנו כל הזמן בפינה, מתחת למדף, כשרישק ירד למרתף כדי להביא לנו אוכל, ושמענו קול צעדים, פחדנו, מי זה? רק כשראינו את רגליו, הייתה הקלה. חודש ימים היינו כפופים. עד היום לא ברור לי מדוע היה צריך לעזוב את הגן.

לא ידענו שבגן הסתתרו יהודים נוספים בכלובים. אף אחד לא ידע על השני. הסתתרו שם גם חברי המחתרת הפולנית. משה דאג להוריו שלא יקרה להם רע. אנטונינה הרגיעה אותו. הוא לא ידע שהם בגן החיות. אנטונינה למדה אותם שכאשר נכנסים גרמנים, עליהם להסתתר בפינה הכי חשוכה במרתף, האות לסכנה הנשקפת היה כשאנטונינה התיישבה ליד הפסנתר ונגנה את 'הלנה היפה'. כשהסכנה חלפה, היא נגנה יצירה של שופן.

יום אחד אנטונינה אספה אותם ואמרה שהם חייבים לעזוב את הגן. זה מסוכן. כדי להקל עליהם רצתה אנטונינה לצבוע את שערם לבלונד. אנטונינה צבעה להם לבלונד, והתוצאה הייתה ג'ינג'י, כמו סנאי. סנאי הפך לשם המחתרתי שלהם.

לאורך כל תקופת המלחמה זיגמונט שמר להם אמונים. לאבא היה חבר טוב בשם פליקס סיבנסקי, גוי שהיה קפיטן בארמיה קריובה. אבא היה סגן בצבא הפולני, ושם הכיר את פליקס. אבא ביקש מזיגמונט:

-         תשיג לי את סבינסקי, הוא ודאי במחתרת.

זיגמונט מצא אותו. פליקס הציע שיסתירו את משפחתנו בדירת הרווקים שלו (הוא ניצל נשים..), אבא דאג שיסודר שם מחבוא. חלון החדר היה בין שני קירות עבים, כדי להגן מהקור. הרימו את אדן החלון, רוקנו את הפנים מלבנים. כשנשקפה לנו סכנה, אבא שכב בתחתית החלל שנוצר, עליו – אמא, עליה סטפה, ולמעלה – אני. כשהגיע מישהו חשוד, למדו אותנו לא לבכות. אבא אמר שזה ממילא לא עוזר... באותה תקופה לא היינו רעבים,  זיגמונט דאג לנו.

אני עוזר עד היום  למשפחה של זיגמונט.

אבא הגיע למסקנה שהם לא יכולים להמשיך להתחבא כל המשפחה יחד, זה מסוכן. וביקש מזיגמונט:

-         תמצא אישה שתאמץ את סטפה.

הייתה אישה בחנות מול ביתנו שהייתה חשוכת ילדים. היא הסכימה, והתנתה את הסכמתה בכך שאחרי המלחמה לא תחזיר את סטפה למשפחתה. סטפה הייתה בת 4. עבור משה מצאו משפחה מאמצת,  את פאני וולה, פולניה שבעלה נהרג עם פרוץ המלחמה. שלמו לה כסף, והיא הסכימה להסתיר את המשפחה. עבור משה זה היה בסדר. ההורים הלכו לשטח הגטו שהיה ריק ושרוף ושם התחבאו עד סוף המלחמה.

החלו הפצצות על ורשה בשנת 1944, פאני ומשה ברחו למרתף של הבית. באחת ההפצצות, הבית קרס. הגברים שהתחבאו במרתף פתחו פתח היוצא לרחוב. הרחוב היה זרוע איי חרבות. כמה דקות אחרי ההפצצה, הגרמנים שלחו מטוסי מסרשמיט שיפציצו את הקהל הבורח. כולם החלו לרוץ בין ההריסות.  בנקודה כלשהי במסלול הבריחה, פאני הלכה ישר והשאירה את משה לבדו. לפני שעזבה אותו לימדה אותו להחזיר ידיים ולבכות:

-         - איי ישו! איפה הדודה שלי?!

גבר שעבר במקום, תפס אותו והכניס אותו בין שערים שנותרו מההפצצות הכבדות. משה צעק:

-         אני לא יהודי!

בין השערים התמקמה קבוצה של פולנים מהמחתרת. הם שילחו אותו עם פתק ועליו כתובת של בית יתומים שהיה במרחק שני רחובות ממחבוא השערים. משה החל ללכת עד שאיש זקן לקח אותו ואמר לו:

-         ילד, מה אתה מסתובב, יהרגו אותך.

משה נתן לו את הפתק, והזקן הוביל אותו לבית היתומים. משה ראה שהילדים בבית היתומים עומדים מאחורי גדר. על גג בית היתומים היה צלב ענק, המורה  למטוסים שלא יפציצו את המקום. הכומר שבבית היתומים פתח דלת ענקית, הכניס את משה פנימה, ומשה הניח בידו את הפתק שכתבו עבורו המורדים.

הגיעה פקודה מהגרמנים לאווקואציה (פינוי) לוייליצ'קה. הגיעו לוייליצ'קה, ומשם הביאו אותם למנזר במקום בשם סטנקוביה,  למנזר של בנדיקטוס. 500 ילדים. הכומר ידע שמשה יהודי. היה רעב כבד והילדים קבלו פעם ביום כמה חתיכות לפת וצלחת מים. הרעב היה תהומי, לא ניתן לחשוב על שום דבר אחר מרוב רעב. הקיבה הייתה דבוקה לעמוד השדרה. אכלו כל מה שמצאו. המנזר היה בנוי מארבעה בתים שיצרו ריבוע. בשניים מהבתים בצדדים שכנה יחידה גרמנית.

משה מדבר פולנית רהוטה. בגיל 15 רקד בלט בלהקה, ושר שירים עממיים. ההורים דברו אתו פולנית. הוא למד בבית ספר פולני. הרעב בבית היתומים היה כל כך חזק, והילדים ראו שלחיילים הגרמנים מהגסטפו, יש דיר חזירים. כשהבחינו שהשומר הגרמני נרדם, משה ואחד מחבריו היו מתגנבים לחזיריה ואוכלים קליפות.

בסילבסטר 1944, מול המנזר (בית היתומים) היה אגם רדוד שקפא בחורף. האיכרים פתחו פתח בקרח כדי להזרים חמצן לדגים. באמצע הפתח תקעו עמוד עץ. היתומים ובהם משה,  ברחו מן המנזר לאגם. משה היה יורד בעזרת העמוד מתחת למים. זרקו למים פירורים, והדגים הגיעו. החבר של משה משך אותו מן המים בציצית ראשו. הוא גלש יחף על השלג. 10 חודשים אחרי המלחמה רגליו היו עדיין סגולות.

מיד אחרי המלחמה היו אנשים שתמורת כסף חפשו קרובי משפחה. אמו של משה פרסמה מכתבים שהיא מחפשת את הילד שלה, את סטשו (שמוליק). תמורת בוכטה של כסף מצאו את סטשו והביאו את אמא אליו. הוא סרב לחזור אליה. הצוות בבית היתומים היה בטוח שהוא לא יהודי. פשטו את מכנסיו וראו שהוא נימול... אמא סיפרה לסטשו שאבא שלו הוא מתאגרף, בוקסר. זה משך אותו והוא הסכים לחזור. היה לו צלב עם מטקה-בוטקה.

גם את סטפה הצליחה אמא להחזיר אליה, תמורת כסף.

הסריטו את סיפורו של משה בפולין, והוא ביקש להעניק את שכרו למשפחה של זיגמונט.

משה שרת כל הימים בקבע כקצין,  בתפקיד מפקד בית ספר לאלקטרוניקה. ראש מדור יחידות, ועוד.

אחרי המלחמה ילדה אמו שני ילדים נוספים, בן ובת. כשהחל השלטון הקומוניסטי בפולין של אחרי המלחמה, לקחו השלטונות למשפחה את חמשת המפעלים שהקים אביו (250 עובדים). בביתם הייתה עוזרת, אמו הייתה מאדם, לא עבדה. אישה יפה. השלטון הקומוניסטי גנב את רכושם ושדד אותם.  אחרי פטירתו של אבא, אמא נאלצה ללכת לעבוד. אביו נפטר ב 1948, סמוך לסוף המלחמה. את שלושת הילדים הגדולים שלחה האם לבית יתומים, משנת 1949-1952. משה היה בן 14.5. בית היתומים שכן 800 ק"מ מורשה. היה שם קשה מאד. משה כתב לאמו:

-אם את רוצה שאני אהיה פושע וסטפה זונה, השאירי אותי בבית היתומים (בית היתומים היה יהודי).

ב 1947, עוד בחייו של אבא, המשפחה רצתה לעלות לארץ, בעלייה בלתי לגלית. הם הגיעו לוינה. הייתה זו תקופת אקסודוס, והיה עליהם להגיע לגבול האיטלקי. הבריטים תפסו אותם ברכבת והביאו אותם למחנה פליטים של יהודים אדמונד (בברניק). מצב בריאותם הדרדר מאד במחנה. לא היו שם תנאים. אבא החליט שחוזרים לפולין. אבא חזר לז'ורזונוב ופתח שלושה מפעלים. 18.000 מתוך 25.000 תושבי פולין היו יהודים. הפולנים קראו לזה: ז'יד בק. לאבא היה הרבה כסף. מיד אחרי המלחמה הוא לקח כמה יהודים והם בשלו משחת נעליים. המפעל למשחת נעליים ששכן בדמבלינג הופצץ לפני המלחמה. אבא הרוויח הון. אח"כ החל במכירת ותיקון מכוניות תפירה, הרוויח הון תועפות. סבא, אביו של אבא, אמר לו:

-         קח את הילדים וסע לפלשתינה.

אבא רצה לעשות ביזנס. אחרי המלחמה אבא היה מאמן בוקס לגוורדיה. הערצתי את אבא אבל הייתי מודע לחולשותיו. כשאבא נפטר, פתאם, אמא אבדה את הצפון.

אחרי שאבא נפטר, והילדים חזרו הביתה, אמא עבדה והרוויחה מעט מאד. למשה היה ברור שהוא חייב להרוויח כסף ולעזור למשפחה. הוא רכב על אפניו לכפרים סביב הבית, סביב ז'רז'ניוב, תקן מקלטי רדיו לתושבים והרוויח הרבה כסף, או שקיבל מזון תמורת כסף. משה נתן לאמא את הכסף. אמא הרוויחה 800 זלוטי בחודש. משה – נתן לה 5000 זלוטי, ונשאר גם כסף בידו.

עד 1956 לא נתנו ליהודים לצאת מפולין. 1956 – עליית גומולקה. בשנת 1957 המשפחה עלתה לארץ, אמא וחמישה ילדים. בארץ, אמו נשאה שנית, ודברה עם בעלה באידיש. הסוכנות לקחה אותם מיד.  אמא עם חמישה ילדים. משה מצא עבודה כבר ביומו השני בארץ הם ישבו בעכו, משה תיקן מקלטי רדיו כבר בפולין. מביתם בעכו הוא ראה מרחוק אנטנות, רץ, מצא שטח מגודר, פרצה בגדר, נכנס פנימה. היה שם ביתן עם המון דלתות. הוא לא ידע עברית אבל ראה שבאחת הדלתות שלט גדול במיוחד, ושיער שזהו מקום מושבו של המנהל. הוא נכנס פנימה ומיד הסביר למנהל שהוא טכנאי רדיו וחייב לעבוד ולפרנס את המשפחה. ואכן, התחיל מיד לעבוד שם ועבד עד לגיוסו לצבא, ואז מצבה הכלכלי של המשפחה השתפר. אמא אספה מהשכנים מקלטי רדיו מקולקלים, ומשה תיקן אותם. לאמא הוא הצליח לסדר עבודה כאם בית בבי"ס כדורי בעכו. בינואר 1957 הוא תיקן את מקלט הרדיו של מנהל כדורי. משה היה אז חודש וחצי בארץ. מנהל כדורי, אורי, שאל אותו:

-         איך אתה לומד עברית?

-         לבד

-         לא הולך לאולפן?

-         אין לי זמן

ואז ביקש משה מאורי לקחת את אמו לכדורי כאם בית, ואורי, מילא את בקשתו.

יותר מכולם הוא דאג לסטשו, עקב עברו. כשמשה שרת בצבא שרת אצלו איש מילואים, חבר אגד. משה הבין שלהיות חבר באגד עשוי להיות טוב עבור סטשו אחיו. הוא גייס את שלושת האחים האחרים, ויחד הם קנו לסטשו מניה באגד.

משה היה מפקד בי"ס לאלקטרוניקה בטכני.

 



[1] במוחנו צף מיד סיפורם של התינוק משה, אחותו מרים, ואמו יוכבד, שהניחו את משה בתיבה ביאור.