title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת חוקת

פרשת חוקת

 

פרשת השבוע מתארת לנו את שירת הבאר – שירה קצרה ומזמינת פירוש:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם...

 

ה'שפת אמת' מלמד אותנו את ההבדל שבין בור לבאר, בעקבות הפסוק מספר משלי: שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ:

בור הוא מים מכונסין ובאר הוא מעין נובע...

וזה 'שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ', והיא העבודה בימי המעשה.

ובשבת קודש, 'וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ': שנפתח המעיין ובא אור חדש והיא נשמה יתירה.

 

בור הוא חפירה שלתוכה מתנקזים מי גשמים או 'נגר עילי', בעוד מעיין הוא נביעה של מים מבטן האדמה.

הבור הוא ייצוג של האיסוף של מה שיש. היכולת לשמור על הקיים, לאגור, למנוע אבדן וחלחול של המים.

המעיין הוא הנביעה החדשה, היצירתית, הזורמת, המפכה מבטן האדמה ומהתהום.

דבריו העמוקים של ה'שפת אמת' מלמדים אותנו כי בדרך כלל, ביום יום, אנחנו 'שותים מתוך הבור'. משתמשים במאגרים ובכוחות השמורים אצלנו מימים ימימה, מנסים לא לאבד לחלוחית וזיכרון, ולהישאר רוויים.

אך יש רגעים מיוחדים (שהשפת אמת מזהה אותם עם יום השבת), שבהם נפתח המעיין, רגעים שבא אור שלא היה כאן קודם, רגעים שמעצימים אותנו ומביאים אלינו נשמה יתירה, חוויות טריות ורעננות, רגעים של התחדשות.

 

המעיין הזה, מעיין האהבה והאמונה, מעיין הדעת והשמחה, נמצא הוא שם תמיד. מתחת לפני השטח, הוא נוכח גם בימות המעשה, ונראה שלא סתם הדימוי המנוגד ל'בור' הוא לא ה'מעיין' אלא ה'באר'.

הבאר היא החפירה והמאמץ האנושי להגיע אל המעיין. לא להסתפק בכך שאי שם בעומק ישנו מעיין שכזה, אלא, בעקבות השָׂרִים ונְדִיבֵי הָעָם, יש להתאמץ, לחפור ולכרות, לעמול וללמוד, כדי לחשוף ולפגוש את המעיין החי.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי