title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

מכתבי האהבה והפרידה שהבריח דניאל למשפחתו

לפני שנרצח באושוויץ

בארץ  23/04/2017

מיה איידן


כשהחל משטר מוסוליני לרדוף אחר היהודים, דאג דניאל ישראל לאשתו ולילדיו למקום מחבוא. במהלך שהותו בבית מעצר, כתב על פתקים זעירים מכתבים למשפחתו, אותם העביר בעזרת חברה שעבדה במכבסת הכלא

 כשהחל משטר מוסוליני באיטליה לרדוף את היהודים, דניאל ישראל מהעיר טרייסט הבין שעליו לפעול מייד כדי להציל את ילדיו, דריו וויטוריו ואת אשתו האהובה אנה.

 ישראל דאג להם למסתור בבית קרובים נוצרים בפרברי העיר, אבל לעצמו הוא לא מצא מקום מסתור. דריו לא זוכר כמעט כלום מהימים ההם, אבל לפעמים כשהוא מקשיב לויטוריו, שזוכר כל פרט, אפילו תאריכים מדוייקים, ניצת אצלו זיכרון עמום ומטושטש של המשפחה שהייתה.

דריו הוא האח הבכור מבין השניים, גדול מויטוריו בשנה ויום. הם היו בני תשע ו-10 כשהחלו לעצור יהודים באיטליה. "האנשים שהיינו אצלם פחדו כי ליד הכנסייה היו מדביקים מודעות שבהן נכתב שאסור להחביא יהודים", מספר ויטוריו, "כשנאלצנו לחזור לטרייסט מאוד פחדנו. דוד שלנו הכניס אותנו למחסן עצים וסיפר לסביבה שאנחנו פליטים מיוגוסלביה, שהבית שלנו הופצץ ואין לנו תעודות. אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים".

דניאל נלקח לבית מעצר שעמד מטרים ספורים מבית המסתור של משפחתו. במשך כל אותם החודשים ששהה בתא המעצר הקטן, כתב על פתקים זעירים מכתבים לאשתו ולילדיו. הוא קיפל אותם שוב ושוב ותפר אותם אל תוך צווארון חולצתו.

חברה של המשפחה שעבדה במכבסת הכלא, העביר את המכתבים אל אנה ואל הילדים. מכתבים מלאים בגעגוע ובכאב, בחרטה על כל מה שלא הספיק, מכתבים מפוכחים של אדם שיודע שפניו אל המוות באוושויץ. המכתבים נחשפו כשאל ויטוריו הגיע רועי מנדל, נציג של חברת MyHeritage, שעוסקת בבניית אילנות יוחסין והיסטוריה משפחתית בטכנולוגיה של הצלבת מידע במסגרת מחקר על הקהילה היהודית בקורפו.

הקהילה בקורפו ניהלה יחסי מסחר וחברה קרובים עם עיר הנמל טרייסט, וכניצולים מטרייסט, רועי חשב שיהיה נכון לראיין את ויטוריו. הוא שאל אותו אם יש בידיו חומרים מהתקופה ההיא. ויטוריו השיב בתחילה שלא, ואז הביא מהחדר קלסר ובו פתקים כתובים בכתבה יד צפוף. חברת MyHeritage תרגמה את המכתבים ובעזרת המידע שכתב דניאל, בנתה אילן יוחסין של משפחת ישראל ושל הקהילה בטרייסט ובקורפו.

באחד הפתקים ששלח לאנה רשם דניאל: "אנה היקרה שלי, אני חושב שאני נהיה חולה מגעגועים. אני חושב עלייך ועל הילדים כל הזמן. אני מודה לאלוהים שיש לך בית ומקום לישון בו. עם המעצרים שקורים עכשיו, לא יודע איך הייתי שורד אם לא הייתי יודע שאתם בטוחים. אני אוהב אתכם כל כך שזה כואב. אני רק מחכה שהמלחמה תיגמר כדי לחזור אלייך. אני מסתכל על התמונה שלנו עם הילדים בכל פעם שאני הולך לישון - ככה אני מרגיש שאתם איתי".

בפתק אחר כתב ש"באחד הלילות השבוע נזכרתי ביום בו בעטתי בוויטוריו שלי, הייתי רע אליו. הבעיטה הזו לא הגיעה לו. טעיתי. אני שומע באוזניי את הבכי של ויטוריו, אני יודע שהכאבתי לו ושהוא נפגע. אני חושב על זה ומתחיל לבכות. אני מתחנן שתספרי לו על המכתב שלי ותבקשי ממנו שיקבל את סליחתי".

בפתק נוסף התייחס ליום ההולדת הקרב של ילדם והביע את חששו כי הוא שולח עבורם מתנה אחרונה. "אנה היקרה, יום ההולדת של הבנים מתקרבת. החבאתי 200 לירות לכבוד המאורע. אני שולח לך אותם עכשיו כי אני לא יודע אם אני אהיה כאן ביום ההולדת שלהם. זו המתנה האחרונה שלי אליהם. הייתי נותן בעבורם גם את חיי, אילו יכולתי. חיבוק ונשיקה גדולה גם לך, שלך לתמיד, דניאל שלך".

דניאל נספה באושוויץ. בן 30 היה במותו. ויטוריו ודריו היום בני יותר מ-80 ועדיין חסרים אותו. הם כבר הורים וסבים ועדיין נאחזים בכל פיסת זיכרון רחוקה ומעומעמת של דניאל, עדיין בגילם מחפשים להיות עוד קצת, ילדים של אבא.

ילדיו של דניאל ישראל:

סיפרו שהם פליטים. ילדיו של דניאל ישראל

לצפייה בכתבה המשודרת לחצו כאן