title
title
title
title
title
title
משתפים - ברוך חייקין

יתוש קדמך

יום ששי בבוקר, אחרי לילה נטול שינה. ש' הקולגה הסבירה לי לא מזמן, באחת הנסיעות המשותפות לעבודה או ממנה, שיתושים צריך להרחיק, לא להרוג. אחרי שהיתושה עקצה אותך זה כבר מאוחר מדי. הנקמה אולי מתוקה אבל התעוררת, ועכשיו ארבע בבוקר ואיך תחזור לישון. היא עצמה מורחת כל מיני קרמים וישנה מצוין, וזה שהיא כל הזמן עייפה זה בגלל שעות העבודה המטורפות. אני עצמי לא סובל קרמים, אז אני עייף גם בגלל היתושים.

וכך אני מוצא את עצמי ליד המחשב בשעת בוקר מוקדמת, מהרהר בעקיצות וביקיצות. לפעמים עקיצת היתוש היא קריאה להשכמה, כמו קריאתו של רב החובל: "מה לך נרדם". לפעמים צריך להיזרק לים הסוער. לפעמים צריך להתעורר. השאלה היא כמובן ממה, ויותר חשוב מזה, לשם מה. יונה ידע היטב ממה הוא בורח ולאן הוא אמור ללכת, אבל אני לא נביא אני ולא בן נביא, ואת בשורת היתושים המזמזמת לא אדע לפענח.

אז אני פונה אל הפילוסופיה, אותה חכמה יוונית יודעת-כל. אם כבר התעוררתי מתנומתי הדוגמאטית, אולי אמצא בה תשובות. על מדפי הספרים בבית מוטלות באי-סדר הערות שוליים רבות לאפלטון, מהתקופה בה הייתי סובב ברחובות ירושלים ומחפש דעת-אמת בחנויות הספרים הישנות של רחוב קינג ג'ורג' ובהיפוקמפוסים של הר הצופים. משהו מזה אני זוכר: חכמי הדורות, מיוניה ועד יינה, מנתחים במשפטים סינתטיים ואנליטיים את אופני ההכרה והמציאות, מתווכחים בלשון-רזים על מהות הלשון והנרמז בה, בונים היכלות של תבונה וסותרים את יסודותיהם.

ובכל אלה אני שוב הולך לאיבוד. השאלות שלי לא ממש מעסיקות את הפילוסופיה, השואלת כל הזמן למהותו של 'הכל'. הכל טוב, אני אומר לה, זה רק אני שלא ישן. קטן עלייך. הרי, בינינו, אני לא מעניין אותך אלא בתור 'אני', דוגמה מייצגת לתודעה כלשהי. ותעשי לי טובה, אל תתחילי עכשיו לנסות להגדיר מה פירושו של 'טוב', טוב?...

בתוך כך קם השמש להטיל את אורו בחלונות הבית, וגם אני קם איתו למזוג לי כוס קפה נטול-סוכר. בחצר מייללים גורי חתולים לאימם, ורוח קלה נושאת את קולם. אני חוזר למדפי הספרים: יש שם גם פילוסופיה אחרת, כזו היוצאת מהפרטים אל הכלל, המתיימרת ללמוד את הכללי מתוך חויותיו של היחיד, הפונה אל האדם בשמו הפרטי.

אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי בפעם הראשונה את הפתיחה של 'כוכב הגאולה', ספרו הגדול של פרנץ רוזנצווייג: "מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל". המלים, שנכתבו בגרמניה של סוף המלחמה הגדולה, הדהדו ששים שנה אחר כך בבית המדרש הקטן והממוזג של הקיבוץ, שהיה מקום המפלט שלי מייסורי השרב וההתבגרות. הרי לך פילוסוף שמדבר על הדבר האמיתי, הרי לך יהודי שיודע את נפשו ויוצר מתוכה משמעות לחייו, ואפילו יוצק אותה לכדי שיטה פילוסופית משוכללת. מי יודע, אולי גם לי יש תקוה. אולי גם חיי ייצרו אי-פעם משהו שייתן להם משמעות?

אבל עכשיו, בבית המתעורר ליום ששי, אני יודע שגם זה הבל. לא כתבתי ספר פילוסופיה הפותר את חידות החיים, היקום וכל השאר; לא גיליתי תרופה לסרטן; ומימי 'הסער והפרץ' לא נותרה לי אלא מחרוזת שירים לא מי-יודע-מה מלבבת בספר שירי הלבן. אפשר לנסות למרוח קרם או לחבוט ביתושה, אבל העקיצה כשלעצמה תמיד היא שם, רובצת כמו חיה נטולת-מנוחה בחושך, קוראת לך לקום ולעשות. לקום למה? לעשות את מה? את זה לא תדע עד שתקום ותעשה.

ויש כמה וכמה דברים שצריך אדם מישראל לעשות ביום ששי – להלביש את הילדים ולתת להם ארוחת בוקר ולשטוף את הכלים ולטאטא את הרצפה ולקנות ולבשל ולסדר ולהתכונן לשבת. להיות קצת כמו היתוש, העושה את מלאכתו בלי חשבונות, שלכך נוצר. ואולי לשם כך נעקץ אדם בערב שבת, שלא תזוח דעתו עליו וגם לא יתייאש, אלא יאמר לעצמו: שתוק, יתוש קדמך.

 

ברוך חייקין

(בן שלוחות במקור)