title
title
title
title
title
title
משב רוח - שיר על עץ

שיר על עץ

לפני שנים רבות כאשר עברנו לבית החדש שאלנו גנן הנוי מהו העץ אשר יטע במדשאה ליד ביתי... אמרתי: סיגלון. בחצר בית ילדותי צמח כזה, ונקשרה נפשי בענפיו הירוקים ובפריחתו הסגולה. עד מהרה התכסה קיר ביתנו החדש בנופו, וכשגדלו ילדי בזה אחר זה הלך וגבה עד הגיעו...לשמים. עד לגג. פריחתו נתמזגה בצבע השמים אך בימים מעוננים, ענני קיץ, הפליא בצבעוניותו.

כשם שמתחלפים בעלי התפקידים מתחלפים גם הגננים. הגנן החדש אהב לקצץ את נופי העצים. "כדי לרענן את צמיחתם" אמר. אסרתי עליו (ככל האפשר...) לקרוב אל העץ במסוריו.

חלפו ועברו השנים ילדי נטשו את הקן, העץ נתמלא זמורות יבשות, כבדו ענפיו מזוקן נכנעתי למסוריו של הגנן המרפא את נופי העצים.

וכשזמזם המסור החשמלי יומיים תמימים, השתקפו שמים בינות לענפים המרווחים, כרעו צמחי הצֵל תחתיו מכובד הזרדים הנופלים, נפלה הצמחיה העבותה, אור השמש הקיצית הכה בחום על קיר ביתי...

סובבתי הלכתי בתוך דירתי כמי שנפל אל ארץ לא נודעת.

חשתי גלות. אך אז נחמוני מילות השיר של רחל המשוררת- אקליפטוס שנגדע "כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף..."  כיצד ידעה היא את ליבי, כיצד הפליאה לבטא את התקוה אחר שהונף הקרדום...רחל, אחותי.

 לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

 

הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת

מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.

וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת

לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל...

 תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף –

תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:

לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,

וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט.

 

ניסן, תרפ"ט

 

אבישג