title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על מקומו של ה"אני"

שלום רב קוראנו היקרים

 

חגי אייר וחג הביכורים חלפו

ונשאלת השאלה מה נותר לנו מהם?

איזה מסרים, ערכים ומשמעות

לוקחים אנו לימים שבאים אחריהם?

 

בתקופה האחרונה עלו למודעות הציבור

ארועים שונים אשר מדגישים חזור והדגש

את החשיבות שבטיפוח ה"אני".

 

האם זו האידיאה? האם זו הדרך?

 

"כשאתם זורקים חולצה לכביסה" הייתה אומרת לנו המורה תמר, "תקפידו להפוך אותה קודם, כדי לחסוך קצת עבודה למי שיקפל אותה". את המסר הזה היא טפטפה שוב ושוב, לא רק בגלל רגישותה לזמנו של הכובס, אלא בעיקר כדי לאמן את ה"חיישן" שחש בנוכחות הזולת. ששם לב לעובדה שלמעשים שלנו יש השלכות על אחרים גם אם הם בלתי נראים עבורנו.

לרוב הרוע בעולם לא אחראיות מפלצות. ברוב הסיפורים שמסעירים את הרשת בימים האחרונים - מהזנות ברומניה ועד האונס בהרצליה, לא מדובר באנשים שהחליטו במודע לפגוע בזולת, שבחרו במפגיע להרוס למישהו את החיים. הם בדרך כלל יותר עיוורים מרשעים. אם נשאל אותם הם יאמרו בכנות שהם לא רוצים להזיק לאף אחד. הם פשוט לא רואים שעומד שם מישהו. הם אף פעם לא שאלו את עצמם איך נראה העולם בעיניו של הזולת, מבחינתם כולם רק אמצעים שנועדו לשמש אותם. 

הבעיות האלו לא מתחילות ברוע מוחלט של אלימות, זנות וניצול, אלא בתנועה הנפשית שמניחה באופן תמידי כי בכל דיון, מפגש או אירוע, הנושא הוא "אני". זוהי תרבות שבה אפילו אל מול המנהיג החזק בעולם, מה שחשוב זו התמונה שלי איתו. ביחס אלי, גם הוא רק חפץ. 
הדיון על אותו סלפי עסק בשאלת הנימוסים, כללי הטקס והוולגריות, אבל דילג על שאלת ה"סלפי" - אנוכיות בלעז. כיצד ילמד אדם שהפעם הוא איננו הנושא?

לא מזמן נפגשתי עם הורים שרצו להתייעץ לגבי בר המצווה של בנם. "חשוב לנו שהוא ירגיש שהוא המרכז" אמרו לי. אמרתי להם שאני נגד. ילד מרגיש שהוא מרכז העולם גם בלי שחוגגים לו את זה. זה טוב, בריא ונורמלי. בר מצווה היא הזדמנות מצוינת להתחיל להבין שהוא לא...

אילעאי עופרן

 

נקודה למחשבה....

 

שבת שלום וקיץ טוב

 

גדי ליאון

העורך