title
title
title
title
title
title
משתפים - אבא שלי צנחן

אבא שלי צנחן (ליום ירושלים)

כשהייתי ילד לקחה אותי אימא לבית חולים 'העמק' בעפולה לבדיקת רגליים. חבורת הרופאים העמידה אותי על מין תיבת זכוכית שמראה בתחתיתה והתבוננו בעיון בכפות רגלי השטוחות להפליא. כשסיימו להתרשם שאלה אימא אם יש משהו לעשות בנידון, מדרסים או משהו. גם לאבא שלו יש כאלה רגליים, שאל הרופא הבכיר. כן, ענתה אימא, אבל הוא בצנחנים. צנחן? התפעל הרופא – אם כך הכל בסדר, לא צריך מדרסים. גם הבן שלך יוכל להיות צנחן.

שאבא שלי צנחן ידעתי עוד לפני כן. בגיל שנה וחצי לקחה אותי אימא לבקר את אבא, כשחטיבת המילואים שלו עלתה מהקרבות בעיר העתיקה אל רמת הגולן, וחנתה לשעה קלה בשדות הקיבוץ. התמונה הישנה מנציחה פעוט שמנמן ליד משאית צבאית. אחר כך אבא נעדר לשבועות ארוכים של התשה בתעלה, במהלכם גידל זקן והפסיק לעשן. ובערב יום הכיפורים ההוא, כשבאו לגייס כמה ממתפללי בית הכנסת בקיבוץ, כבר ארז תרמיל חום קטן עם תפילין, מכונת גילוח ומצלמה, ואמר לי שהולכת להיות מלחמה. כשחזר הביתה סוף סוף, שבועות רבים אחר כך, הפחיד את נילי, אחותי בת השלוש, שלא זיהתה אותו.

אבא היה נוסע למילואים וחוזר עם סיפורים: איך התפלל על סירת משמר בראש השנה, בכינרת מול החוף הסורי, וכשהגיע ל'תשליך' פשוט קפץ למים; איך ירה במקלע בשני 'מיגים' מצריים שבאו לתקוף מוצבים בתעלה, ואחד מהם נפגע והתרסק; איך הוא וחבריו-לפלוגה הדתיים פינו גופות של חיילי קומנדו מצריים בסיני; ואיך יצאו ממצרים, בפעם השניה בתולדות עם ישראל, על משאיות מארץ גושן. הייתי שואל אותו שוב ושוב על אותם הארועים, מנסה להבין, אולי קצת לגעת, בהיסטוריה שהיה שותף לה, ואולי גם להבין, ואולי קצת לגעת, בו.

אין ספק: הארוע שנחרת בו עמוק מכולם, שעיצב אותו – ובעקיפין גם אותנו, ילדיו – היה הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. כבר חמישים שנה הוא וחבריו נפגשים ליד האנדרטה בגבעת התחמושת, קצת לפני הטקס הממלכתי, טופחים זה על שכמו של זה ועורכים ספירת מלאי. הראש מלבין, הגב משתוחח, אבל הלב זוכר כאילו היה זה אך אתמול. מדי פעם אני שב ומתחקר אותו על ארועי הימים ההם: איך הגעתם לירושלים ועם איזה ציוד? מה ידעתם על מה שעתיד לקרות? מה עשית בבית הספר לשוטרים, ואיפה היית במהלך הקרב על הגבעה? איך הגעתם להר הצופים ואיך להר הבית? – ואבא מספר ברצון.

גדלנו על הסיפורים האלה: כשהייתי קטן הייתי רץ בתעלות של גבעת התחמושת ומטהר בונקרים, או מטפס על חומות ירושלים ומדמה בנפשי שאני מניף את הדגל על הכותל המערבי. מאוחר יותר, כשהתגייסתי במסגרת ישיבת ה'הסדר' לצבא והועמדה בפנינו הבחירה בין גיוס לחי"ר או לשריון, בחרתי בלי היסוס בחי"ר, למרות כפות רגלי השטוחות להפליא. הרי אחרת איך אפשר? אבא שלי צנחן.

אבל הסיפור שכמעט ולא סיפר, אולי המשמעותי ביותר עבורנו, כלל לא התרחש בקול ענות גבורה בין שריקות הכדורים בגבעה או בתקיעות השופר בהר. זהו סיפור של קול ענות חלושה על סבא שלי, יחיאל-צבי חייקין, שעזב את פולין בשנת 1933 עם אשתו חיה וביתו הפעוטה מלכה, מתוך ציונות וראיית-נולד. סבא, שרצה להצטרף למקימי כפר עציון ולא עלתה בידו; שהתנדב בעצם יום השבת לסייע לטיפול בפצועי לטרון במלחמת העצמאות; שהיה מנהל סניף בנק וסגן ראש העיר רחובות – שכב בזמן הקרבות בירושלים על ערש דווי, והמתין לידיעות מבנו שיצא למלחמה.

סבא הספיק לראות את בנו חוזר מהמלחמה, ונפטר שבועות ספורים אחר כך. כשמלכה ביתו אספה בבית החולים את חפציו המעטים היא גילתה - כמעט במקרה - שברגעיו האחרונים החזיק בידו מין דף נייר, אשר נזרק בטעות לפח. היתה זו דרישת שלום קצרה ששלח אבא להוריו על דף תלוש של מחברת, הישר מהכותל המערבי:

"ברגע עצום זה ובמקום קדוש זה הנני שולח לכם פריסת שלום מבנכם, כובש העיר העתיקה והכותל המערבי. שלומי ב"ה מצויין. להתראות, פרץ".

עבור סבא, שאיבד את רוב משפחתו בשואה, לא היה ניצחון גדול מזה.

 

ברוך חייקין

(בן שלוחות)