title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - שינדלר הצ'כי

שינדלר הצ'כי: גבורתו יוצאת הדופן של המלאך של ילדי בוכנוולד

במשך כשבעה עשורים לא נודעה תושייתו של האסיר פוליטי שסיכן את חייו מדי יום כדי להציל ממוות מאות נערים יהודים. סיפורו של האיש שזכה להוקרה רק אחרי מותו

 טל בשן  - 23/04/2017 - מעריב

קאלינה

ב- 11 באפריל 1945, היום שבו הגיעו כוחותיו של הגנרל פטון למחנה הריכוז בגרמניה, בין הצריפים וערימות הגופות, נמצאו במחנה 904 ילדים ונערים חיים. מצלמות החיילים האמריקאים לכדו באותו יום את המראה החריג - קבוצה ענקית של נערים, לבושי בלויים וגלוחי ראש, אך לא מזי רעב כמו אחיהם במחנות הריכוז האחרים, מביטים בפנים רציניות למצלמה.






המצלמה התעכבה גם על גבר לא גבוה, בעל תווי פנים עזים, שעמד לצד הילדים. שמו היה אנטונין קאלינה - אסיר פוליטי, לא יהודי, יליד צ'כיה. כל 904 הנערים שניצלו בבוכנוולד היו חייבים לו את חייהם, אבל איש מבחוץ לא ידע על כך.


“כולם מכירים את אוסקר שינדלר, שהציל 1,200 יהודים, ואת ניקולס ווינטון, שהבריח כ–700 ילדים יהודים לבריטניה, אבל על אנטונין קאלינה, צ'כי שהציל כמעט אלף נערים בהיותו אסיר בעצמו, ממש בתוך בוכנוולד - מבצע הצלה שלא היה דומה לו בשואה - איש לא שמע, גם לא בצ'כיה. זה הדהים אותי", מספר העיתונאי והסופר הצ'כי, סטניסלב (סטנדה) מוטל, בעל תוכנית תחקירים בטלוויזיה הצ'כית, שחוקר את סיפורו של                    

קאלינה מאז שנות ה–90.   

קאלינה. הציל כמעט אלף נערים בעצמו. צילום: מתוך אתר יד וישם

  קאלינה. הציל כמעט אלף נערים בעצמו. צילום: מתוך אתר יד וישם

 מוטל כתב על הפרשה לראשונה ב־2009. ב־2013 יצא ספרו “הילדים של קאלינה", שהוליד סרט דוקומנטרי הנושא אותו שם. סרט אחר שנעשה על הפרשה, “הילדים של בלוק 66" של סטיבן מוסקוביץ' (בנו של אחד הילדים הניצולים), יצא שנה קודם לכן. בעקבות פנייתם העיקשת של כמה מהניצולים לוועדה לענייני חסידי אומות העולם ביד ושם, הוענק לקאלינה ב–2012 אות חסיד אומות העולם, וב–2014 ניתן לו אות הוקרה לאומי מטעם נשיא צ'כיה.

“גם אני שמעתי על קאלינה במקרה, מחברים ישראלים יוצאי צ'כיה", מספר מוטל (67). “התחלתי לחקור ניצולים מבוכנוולד בצ'כיה, בישראל ובארה"ב, שאישרו לי את הסיפור, ויצאתי למסע ארוך בעקבותיו. גיליתי עוד ועוד אינפורמציה - כולל ראיון מצולם שערכו איתו שני דוקומנטריסטים אמריקאים ב–1988, שנה לפני מותו. זו העדות המצולמת היחידה ממנו".

קאלינה, אז בן 87, אדם פשוט וחסון המרכיב משקפיים עבים, מושך בכתפיו בנונשלנטיות כשהמראיינים שואלים אותו איך הוא מרגיש עם הידיעה שהציל קרוב לאלף ילדים. “זה הדבר הכי מדהים בסיפור", אומר מוטל. “הוא באמת לא חשב שעשה משהו מיוחד אלא רק את חובתו כאדם. הוא לא סיפר על זה לאף אחד ולא ציפה לשום דבר, פשוט המשיך הלאה בחייו".


ככה נראה הגיהינום

אחד האנשים שחייבים לקאלינה את חייהם הוא נפתלי (דיורו) פירסט, חיפאי יליד סלובקיה, גבר מרשים בן 84. אז היה ילד בלונדי בן 12, שהגיע בינואר 1945 לבוכנוולד עם אחיו שמואל בן ה–14 אחרי מסע הישרדות לא ייאמן. בין היתר עבר שתי תקופות מאסר עם ההורים במחנה העבודה סרד בהונגריה; טרנספורט לאושוויץ–בירקנאו, שם הופרדו מהוריהם; העברה למחנה משנה של אושוויץ–בירקנאו, וצעדת מוות בת שלושה ימים בשלג וברעב (“מסביבנו נפלו אנשים כמו זבובים, אם יש גיהינום - ככה הוא נראה"); ולקינוח הובלה בקרונות פחם פתוחים בקור של מינוס 25 מעלות למחנה בוכנוולד, מרחק 7 ק"מ בלבד מהעיר ויימאר, ערש התרבות הגרמנית. “בתוך הקרונות היה מטר שלג, נסענו יומיים, בקור וברוח מקפיאה. מי שנרדם קפא למוות", הוא מספר. “אני התכרבלתי ליד דופן הקרון, אחי שמר עלי. לא ברור איך הגענו חיים למחנה".

באותם ימים היו הטרנספורטים לבוכנוולד עמוסים במיוחד: בשלהי 1944 ובתחילת 1945 תבוסת הגרמנים כבר נראתה באופק. הרוסים כבר חצו את נהר האודר ממזרח, ובעלות הברית התקרבו ממערב. הגרמנים התחילו לרוקן את מחנות ההשמדה בפולין ולסגת מערבה, אך לא ויתרו על השמדת היהודים עד לרגע האחרון ממש. הם הוציאו אותם למצעדי מוות בשלג ושלחו אותם מערבה, למחנות הריכוז בגרמניה, בתקווה שימותו ברעב, בטיפוס או בקור. בין המשלוחים הללו היו גם אלפי נערים בני 12 עד 15 שהגיעו ממחנות הריכוז בלי הורים, רבים מהם במצב קשה, פיזית ונפשית.

עד 1945 עברו בבוכנוולד 250 אלף בני אדם. ההערכה היא כי 65 אלף איש נרצחו במחנה הגרמני, כולל בצעדות המוות. לשם נשלחו האסירים הפוליטיים: סוציאל־דמוקרטים, חברי איגודים, קומוניסטים וחברי המחתרת הקומוניסטית. הם הגיעו מגרמניה, מצרפת, מצ'כיה, מבלגיה, מפולין וממחנות שונים (בהם ראש ממשלת צרפת, לאון בלום וראש עיריית פראג לפני המלחמה, פטר זנקל), ושימשו שומרים בצריפים ואחראים על חלוקת האוכל והציוד.

“כיום יש מי שמגנים אותם על כך, אבל אף מחנה גדול לא היה יכול להתנהל בלי ניהול מסוים של האסירים עצמם", מסביר ההיסטוריון האמריקאי, פרופ' קן וולצר. “הגרמנים השתמשו בהם לניהול חיי היומיום במחנה, במיוחד לקראת סוף המלחמה. הם פחדו להיכנס לשם בעצמם, גם בגלל הטיפוס. לזכות האסירים הפוליטיים ייאמר שהם ניצלו את זה להצלת חיים".

נפתלי פירסט. חייב לקאלינה את חייו. צילום: דורון גולן, ג'יני

 

נפתלי פירסט. חייב לקאלינה את חייו. צילום: דורון גולן, ג'יני

אחד המנהיגים הבולטים בין האסירים הפוליטיים היה אנטונין קאלינה, אדם חסון וכריזמטי, יליד 1902, מהעיר טשביץ' שבצ'כיה, שם הייתה קהילה יהודית גדולה. כבן למשפחה ענייה בת עשר נפשות, קאלינה נאלץ לצאת לעבוד מגיל צעיר. הוא מעולם לא למד לימודים מסודרים, אבל מכיוון שהיה אינטליגנטי מאוד למד בעצמו ושלט בכמה שפות, כולל גרמנית.

הוא אימץ את האידיאל הקומוניסטי וניהל מאבקים והפגנות למען הפועלים בטשביץ' במהלך שנות ה–30 - בין השאר, נגד המעסיק הגדול בעיר, תומאש באטיה, הבעלים של מפעל הנעליים באטה (באטיה בצ'כית) שקיים עד היום. “עד 1935 קאלינה צבר כבר 38 אישומים על התקהלות בלתי חוקית וישב כמה פעמים במאסר", מספר מוטל. “לימים אמר שזה חישל אותו לקראת הבאות, אבל אני חושב שהוא הגזים".

עם השתלטות הנאצים על צ'כיה, קאלינה נעצר מיד ונשלח לדכאו. “הוא נלקח ישר מהמכונה במפעל, לא הספיק אפילו לעבור דרך הבית", סיפרה אחייניתו. מדכאו הועבר כבר ב–1939 לבוכנוולד, ושם שרד עד 1945, לא מעט הודות לגרמנית המצוינת שלו, שאותה למד בילדותו משמיעה בלבד.

חצי מתים

כשהגיעו משלוחי הנערים בחורף 1945, שימש קאלינה "בלוק אלטסטרן" - אחראי על צריף. כשהוא וחבריו למחתרת ראו את הילדים מגיעים בהמוניהם, “חצי מתים וחסרי סיכוי", כתיאורם, הם היו המומים. מעולם לפני כן לא הגיעו למחנה ילדים ונערים (הם הושמדו עוד קודם לכן, באושוויץ). “הם החלו להתדיין ביניהם מה עושים עם הילדים האלה, וקיבלו החלטה לנסות להציל אותם", מסביר ההיסטוריון קן וולצר.

מי שיישם את ההחלטה בפועל היה קאלינה, שהציע לרכז את כל הילדים בבלוק אחד, מספר 66, שנמצא באזור מזוהם בקצה המחנה, במה שכונה “קליינה לאגר" (המחנה הקטן). שם, טען, יוכל לדאוג להם, הרחק מעיני הגרמנים. חלק מחברי המחתרת התנגדו לרעיון, בטענה שכך יהיה קל יותר לאתר אותם ולקחת את כולם, אבל קאלינה ניצח בוויכוח - וצדק בדיעבד.

עם הגיעם לבוכנוולד נשלחו נפתלי פירסט ואחיו לצריף מספר 45, שם פגש אותם קאלינה לראשונה. “ניגש אלינו מישהו - כיום אני יודע שזה היה קאלינה - ואמר לי לבוא איתו לבלוק אחר, שם התנאים יותר טובים", מספר נפתלי. “אחרי כל מה שעברנו הייתי חשדן, אמרתי לו שאני לא רוצה. בהדרגה הם הוציאו ממני את זה שאני לא רוצה להיפרד מאחי. הוא אמר לי, ‘אני רוצה להציל אותך, בוא איתי ואדאג שגם אחיך יעבור', וככה באמת היה".

הסיוט של הגרמנים

בהדרגה רוכזו כל הנערים בבלוק 66. קאלינה הודיע למפקדת האס־אס שבמקום משתוללת מגיפת טיפוס, מה שהפחיד את הגרמנים יותר מכל. איש מהם לא רצה להתקרב לשם.

הבלוק היה יקום נפרד. אומנם צפוף, מזה רעב ומחלות (בזמני השיא היו בו קרוב לאלף ילדים, שישנו על דרגשים או על הרצפה), אבל אנושי וחומל, ודאי יחסית לשאר המחנות הנאציים. “קאלינה ועוזרו, גוסטב שילר, טיפלו בנו", מספר נפתלי פירסט. “דאגו לנו לאוכל, לשמיכות. לא קיבלנו מכות, לא שלחו אותנו לעבודות, והכי חשוב: לא הוציאו אותנו למסדרים בחוץ פעמיים ביום אלא עשו אותם בפנים. זה היה דבר גדול, כי בחוץ היה קפוא לגמרי".

נפתלי ושמואל פירסט. קאלינה סייע להם אחרי מסע הישרדות בלתי ייאמן. צילום: באדיבות נפתלי פירסט

נפתלי ושמואל פירסט. קאלינה סייע להם אחרי מסע הישרדות בלתי ייאמן.

קאלינה השתמש בכל קשריו במחנה כדי לדאוג לילדים. אחד הניצולים תיאר בסרט כיצד הצליח לארגן לנערים שמיכות, ועוד שתיים לכל אחד, דבר שלא נשמע כמותו. הוא בא לקאפו עם המון ביטחון עצמי: “אני צריך שמיכות". שאל הקאפו: “כמה, חמש? עשר?", קאלינה השיב בתקיפות: “אלפיים", וקיבל.

בזכות קאלינה היו מגיעים מדי פעם אסירים בוגרים, שלימדו את הילדים מעט יידיש או היסטוריה. אחד מהם ניסה ללמד אותם שירי מורל. ילדים רבים שתקו. “קאלינה אמר שאין מה לצפות מילדים שראו את הוריהם נרצחים לנגד עיניהם שישירו", מספר אחד הניצולים בסרט.

כשרעם תותחיהן של בעלות הברית התקרב, החלו הגרמנים בהכנות לפינוי המחנה ולהשמדת האסירים היהודים במצעדי מוות אחרונים. קאלינה הבין שצריך לפעול במהירות: הוא גייס את אחד האסירים, ג'ינדריך פלוסר, רופא צעיר מפראג שהפך לחברו הטוב, ויום לפני הפינוי המיועד הורה לו לכתוב מחדש את שמות כל הילדים, בעיפרון, לא בעט.

“הוא אמר לאבא שלי שיכתוב ברור, לא כמו רופא", מספר בנו של פלוסר. “קאלינה עשה לילדים ‘אריאניזציה' - הוא מחק את כל השמות היהודיים, כמו שלמה או דוד, ושינה אותם לשמות נוצריים. הוא גם עשה מניפולציה בין השמות של המתים והחיים, ונתן לחלק מהילדים מספרים ושמות של אנשים שנפטרו, כדי שלא יחפשו אותם".

בערב אסף קאלינה את הילדים, פקד עליהם להוריד את הטלאי הצהוב, חילק להם משולשים אדומים (סימנם של האסירים הפוליטיים) והזהיר אותם שאם יקראו בשמם היהודי או יבקשו מהיהודים לצאת, אסור להם לזוז. אמר להם “אתם לא יהודים יותר. אתם צ'כים, בלגים, סלובקים, פולנים, הונגרים. אם תגידו שאתם יהודים - אכה אתכם במו ידי".

למחרת, מספר פלוסר בזיכרונותיו, אכן פרצו אנשי האס–אס לבלוק, ופקדו על קאלינה להוציא החוצה את כל הנערים היהודים לטרנספורט. “אין כאן יהודים", ענה להם בקור רוח. “איפה כל היהודים שלך?", התעקש המפקד הגרמני. “לא יודע. פה אין יהודים. בבקשה, תבדקו ברשימות", קאלינה ביקש. הקצין בדק את הניירות, קילל והלך. הילדים קפצו משמחה, התחבקו ובכו.

אבל הסכנה לא חלפה, להפך. ככל שבעלות הברית התקרבו, כך הפכו התנאים קשים יותר והגרמנים לנחושים לחסל את היהודים. במחנה הופצה רשימה של אסירים פוליטיים בולטים שכנראה יוצאו להורג. יומיים לפני השחרור, ב–9 באפריל 1945, בזמן שקאלינה לא היה בבלוק, הוציאו אנשי האס–אס את הנערים משם וריכזו אותם ברחבת הכניסה של המחנה, בכוונה להוציאם למצעד מוות.

קאלינה הגיע לבלוק ומצא אותו ריק מילדים. “הוא רץ כמטורף לרחבת השער והבחין שם בגרמני הממונה, שהכיר אותו מזמן שהיה בבלוק אחר", סיפר פלוסר. “הוא הבין שאין לו מה להפסיד וטען בפניו: ‘רגע, אמרת שהילדים מ–66 ייצאו אחרונים, יחד עם החולים'. ‘אני אמרתי ככה?', שאל הגרמני. ‘יה וול, הר האובשטטפיהרר'. הגרמני היה כל כך המום, שנופף בידו ואמר ‘קח אותם ולך לעזאזל'".

צריף הזונות

ב–11 באפריל 1945, בשעה 15:00, הגיעה חטיבת הטנקים של הגנרל פטון לשערי בוכנוולד. עוד קודם לכן הצליחו האסירים חברי המחתרת לארגן כלי נשק והשתלטו על השומרים הגרמנים שעדיין לא ברחו.

נפתלי פירסט בן ה–12 מצא את עצמו באותו יום לבד בצריף בית הזונות של המחנה, בסצינה שכמו לקוחה מסרט בנוסח "החיים יפים". “כמה ימים לפני כן חליתי מאוד", הוא מספר. “קאלינה התעקש שאלך למרפאה אף על פי שלא רציתי, כי פחדתי שלא אצא משם בחיים. כשהתאוששתי שלחו אותי לבורדל, ששימש את אנשי המינהלה של המחנה. מצאתי את עצמי בצריף עם כל מיני נשים, וילונות, מנורות. הנשים שם פינקו אותי, האכילו אותי, נתנו לי שוקולד. הן אפילו הסבירו לי מה זה בורדל. אמרו ‘פה אנחנו ישנות ופה אנחנו עובדות'. אני חושב שאני היהודי היחיד שהשתחרר בבית זונות".

הילדים מבלוק 66. בעיגול: נפתלי פירסט. צילום: באדיבות סטניסלב מוטל, מתוך הספר הילדים של קאלינה

 

הילדים מבלוק 66. בעיגול: נפתלי פירסט. צילום: באדיבות סטניסלב מוטל, מתוך הספר הילדים של קאלינה

ביום השחרור התעורר פירסט לצריף ריק. “לקחתי מהר את השוקולד והאוכל ורצתי החוצה לחפש את אחי, אבל הוא כבר לא היה שם", הוא משחזר. “מתברר שיום קודם הגרמנים עוד צדו כמה ילדים שהסתובבו בחוץ ושלחו אותם לטרנספורטים. אחי נשלח שוב ברכבת עם קרונות פתוחים, למסע של ימים שנגמר בגטו טרזין בצ'כיה. חילצו אותו מהקרון מתחת לערימת גופות".

משלא מצא את אחיו שוטט פירסט במחנה. “ראיתי אז את הקרמטוריום, את חדרי העינויים, נחרדתי", הוא מספר. “לא ידעתי לאן ללכת, נכנסתי עם עוד כמה אנשים לצריף ריק ונשכבתי על אחד הדרגשים. בערב הגיעה לשם קבוצה של חיילים אמריקאים, ומישהו צילם אותנו על הדרגשים. אני זוכר שהתלבטתי אם להסתכל למצלמה או לא, בסוף החלטתי שאני מסתכל ישר קדימה, וככה זה הונצח".

אותו צילום מזעזע הפך לאחת התמונות האיקוניות של השואה - פרוש על פני קיר שלם ביד ושם. נפתלי נראה שוכב שם, בדרגש העליון. מתחתיו, מימין, נראה אלי ויזל. “רק בין הנערים היהודים שקאלינה הציל היו שני זוכי פרס נובל - ויזל והסופר ההונגרי אימרה קרטס", מספר מוטל. “זה נותן מושג איזה פוטנציאל אינטלקטואלי עצום אבד בשואה".

לא מדברים

בצילומים הם נראים יוצאים בשיירה ארוכה משער המחנה הארור ההוא, קאלינה ביניהם. אחר כך התפזרו כולם. בדרך נס חזרו הוריו ואחיו של נפתלי פירסט בחיים מהמלחמה. המשפחה התאחדה בסלובקיה ועלתה ארצה ב–1948, תחילה לקיבוץ מענית ולאחר מכן לחיפה, שם הקים נפתלי משפחה (בתו היא המעצבת רונית פירסט) ופתח בית ספר לנהיגה.

אנטונין קאלינה חזר תחילה לעיר הולדתו בצ'כיה, התגרש, נישא לאשתו השנייה אנה ועבר לפראג, שם עבד שנים במשרד התעשייה. לאחר מות אשתו עבר לבית קטן בכפר, שם גידל גפנים וייצר יין. כשחלה בסרטן הפציר בו ידידו, ד"ר פלוסר, לעבור טיפולים, אבל קאלינה סירב. הוא נפטר ב–1990, ערירי, מבלי שקיבל כל הכרה או הוקרה.

“אבא שלי סיפר לי מה אנטונין קאלינה עשה בבוכנוולד - הוא עצמו מעולם לא דיבר על זה", מספר פלוסר הבן. “אולי זה היה טאבו, או שזה נראה לו פשוט משהו מובן מאליו", מוסיף אחיינו של קאלינה, “ואנחנו, כמו רוב הניצולים, לא דיברנו על מה שעברנו בשואה". “אלה היו דברים שאי אפשר לתאר במילים", מסכם נפתלי פירסט, בניסיון להסביר איך חמק מעשה הגבורה של קאלינה מדפי ההיסטוריה במשך קרוב ל–70 שנה.

אות חיים

ב–2012 יצא סרטו של סטיבן מוסקוביץ', “הילדים של בלוק 66", שבו הופיע גם נפתלי פירסט, לצד עוד שלושה מהנערים ניצולי הבלוק, אז כבר גברים בני 80 פלוס. וולצר, שחקר את הפרשה יחד עם רובינו ביכלר, אחד הנערים מבלוק 66, יזם פנייה ליד ושם כדי להעניק לקאלינה תואר “חסיד אומות העולם". פירסט וחבריו מבלוק 66 מסרו תצהירי עדות ליד ושם, אולם לבסוף הגיעה תשובה שלילית - אין מספיק הוכחות.

פירסט וויזל בבוכנוולד. צילום מזעזע שהפך לאחת התמונות האיקוניות של השואה. צילום: באדיבות נפתלי פירסט

פירסט וויזל בבוכנוולד. צילום מזעזע שהפך לאחת התמונות האיקוניות של השואה. צילום: באדיבות נפתלי פירסט

אברי פישר, ישראלי יליד סלובקיה וידידו של פירסט, צפה בסרט והזדעזע מכך שקאלינה לא זכה עדיין להוקרה. הוא פנה לפירסט ודחק בו לפנות שוב לד"ר גילה פטרן, חברה בוועדה להענקת תואר חסידי אומות העולם ביד ושם. “עוד באותו ערב נסענו אליה, והיא אמרה לי ‘תשמע, השבוע יש דיון נוסף בעניין קאלינה, אבל אין לנו מספיק ראיות'", מספר פירסט. “אמרתי לה שיש אצלי הרבה מאוד חומר שביכלר, שכבר נפטר, השאיר אצלי. בינתיים יצא גם הספר של מוטל, שעזר לנו מאוד. מסרתי לה, ובאותו שבוע החליטו בוועדה פה אחד להעניק לקאלינה את האות".

בדצמבר 2013 העניק שגריר ישראל בפראג, בטקס חגיגי, את אות “חסיד אומות העולם" לקאלינה, על הצלת 904 ילדים יהודים בשואה. קיבל אותו בשמו אחיינו, ירומיר סלאביק. ב–2014, בטקס מרשים בטירה בפראג, הוענק לקאלינה האות הגבוה ביותר מטעם נשיא צ'כיה. כמעט 70 שנה מאז השואה, 25 שנה אחרי מותו של קאלינה, נסגר המעגל.

“האיש הזה סיכן את עצמו יום־יום אף על פי שיכול היה לשרוד במחנה בשקט עד סוף המלחמה", מסביר מוטל. “אני משוכנע שהוא באמת לא חשב על עצמו כגיבור. הוא היה כנראה מסוג האנשים שמאמינים שאם מחליטים לעזור למישהו, לא מצפים לתמורה או להכרת תודה. הם מסתפקים בעובדה שעשו את הדבר הנכון, כי רצו לעשות אותו, וגם משום שכנראה לא יכלו אחרת".