title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשיות אחרי-מות - קדושים

פרשיות אחרי-מות - קדושים

יום הכיפורים אמנם עוד לא מתקרב, אך פרשת השבוע מתארת לנו את סדר עבודת הכהן הגדול ביום זה, וכן את התנהגות העם במקביל, המצווה – 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'. עינוי זה נתפס, לכאורה, כמעלה ושבח, שהרי הנימוק הוא 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'. כדי לזכות לכפרה וטהרה יש להתענות, עינוי הגוף שמוביל לזיכוך הנפש. יש שראו בפתיחת פרשת קדושים, הסמוכה לפרשת אחרי מות, ציווי כללי ודומה לזה, במילות התורה 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ', ודרשו חז"ל – 'פרושים תהיו'. הקריאה לפרישות, בדומה לעינוי, מכוונת את האדם להתנתק מהעולם הזה, להידמות לבוראו, ולצמצם את האכילה ולקיחת החלק במציאות הארצית בעולמנו.

 

אל מול עמדות מעין אלו יצאו גדולי ישראל בדורות שונים, ובין השאר חלק מאדמו"רי החסידות.

בשבוע שעבר (בה' באייר) הלך לבית עולמו הרב ד"ר ישראל פרידמן בן שלום, שהיה איש פלא בחייו. הרב פרידמן, נצר לשושלת בית רוז'ין, התחתן עם ציפורה, ביתו של האדמו"ר מויז'ניץ, והיה ממקימי קיבוץ רשפים ואף חבר בו במשך כ- 20 שנים. לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ סעד. בהמשך חייו שימש כשליח הסוכנות בצרפת, השלים לימודים לתואר שלישי בביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב ולימד בה ובאוניברסיטת "בן גוריון".

בעשורים האחרונים שימש כראש ישיבת ההסדר בשדרות, והיה מהדמויות הרוחניות הבולטות בקהילת 'בית ישראל' בגילה. בדבריו על דרכה של חסידות רוז'ין הציע הרב פרידמן תפיסה אחרת ביחס לתענית:

"החסידות... לא ביטלה את התעניות... אתם בוודאי מכירים את הסיפור הידוע על הבעש"ט שהיה מתבודד במשך שבוע שלם במערה שלידה היה מעיין, ואשתו הייתה נותנת לו בתחילת השבוע שק של ששה כיכרות לחם, אחד לכל יום, ומים היה לו בשפע מן המעיין. ביום שישי, כשהיה מתכונן ללכת הביתה, פתאום הרגיש ששק הלחם שלו כבד. התברר לו שהוא שכח לאכול, ובשק נשארו כל כיכרות הלחם.

חשוב להבין: לא שהוא לא רצה לאכול, לא שהוא חרק בשיניים כדי לא לאכול, אלא הוא פשוט לא הרגיש שהוא צריך לאכול... כאן אני מגיע לדרך של רוז'ין. הרי כל החסידות, ולמעשה כל היהדות, מדברת על הסתפקות במועט, אך לא מתוך כך שאתה מחליט להסתפק במועט אלא פשוט אתה לא זקוק...

זהו התנאי המוקדם על מנת להפוך את החומר לצורה. זאת אומרת, לא לוותר על החומר אלא לעדן אותו."

 

התענית היא לא תנועה של כפיה עצמית, של התגברות, של מאמץ. הפרישות (והקדושה) לא מגיעות מתוך התכחשות לגוף וליצר, אלא מתוך עידון שקשור לשינוי באורח החיים, בדגשים של הנפש, בהתמקדות והתרכזות בדברים החשובים באמת.

כיצד עושים זאת? ממשיך הרב פרידמן ומציע כמה 'טיפים', שהשלישי שבהם נשען על פרשת קדושים גם הוא:

"להתעדן אפשר רק אם אתה לומד ומתפלל כמו שצריך, ורק אם אתה רואה את הזולת ומרגיש אותו באמת. כמו שאמר רבי ישראל מרוזי'ן ש"ואהבת לרעך כמוך" זה לא שאתה מחבק את הזולת ושואל אותו "מה שלומך"?, אלא זה ממש להרגיש ולחוש את הזולת. שתסבול כשהוא סובל..."

כל הדברים האלה נותנים צורה אחרת לחיים: הן בלבוש, הן בתפילה והן בצורת ההתנהגות. ואז מרגישים למעשה את העידון.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי