title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על הייעוד

שלום רב קוראנו היקרים

 

בפרוס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ונפגעי פעולות האיבה

ובסיומו של יום העצמאות ה- 69 למדינת ישראל

לאן פנינו מועדות?

 

מהו הגורל?

או יותר נכון מהו הייעוד?

 

וכך נאם שייקה אל עמי (מנהל מתנ"ס בבירה)

בטקס יום הזיכרון:

 

ושוב יום הזיכרון
ושוב כולנו מפנים מקום לשמות, לאנשים שאינם, מפנים מקום לחלומותיהם, מפנים מקום למנגינות ולשירים שנושאים את זיכרונם בזיכרון הקולקטיבי של כולנו.
שישה באוקטובר שבעים ושלוש. חטיבה 188 ברק, מנהלת קרב עיקש ונורא בכול גזרת מרכז ודרום רמת הגולן. על רקע יהירות מדינית וצבאית, וטעויות פיקודיות קשות, ומול כוח סורי אדיר של מאות טנקים, חטיבה 188 ממלאת בגופה ממש - ברסיסי פלוגות ומחלקות לרוחב כול הגזרה - את הפער האדיר, ועוצרת ומשהה את המתקפה הסורית. שבעה באוקטובר שבעים ושלוש, שעות הצהרים. מפקד החטיבה, אלוף משנה איציק בן שוהם ז"ל, כבר יודע ומבין שחטיבתו נכתשה עד כלות במשימתה הבלתי אפשרית, אוסף כוחות אחרונים ויוצא למתקפת בלימה לעבר הכוח הסורי הפורץ לנפאח. עד כלות.. עד כלות.. עד כלות ממש.


"
שעת בריאה אינה נשנית, אך על פניך עוד חונה
אבחת הרגע בו נבראת, בלהט חרב היונה
ובצעקת נופלך המת, ממנה קמת לראשונה...
עודך, כל יום, חידוש החוב, שחב החי למת תחתיו. 
עוד עפריך מקרב עקוב, עד אם מדבש הוא יערב..". לימדנו נתן אלתרמן החכם.
האם אנו חייבים..? האם אנו מכירים בחוב שאנו חייבים לאיציק בן שוהם ולחייליו הגיבורים שמסרו עבורנו את נפשם פשוטו כמשמעו..? להם ולכול הנופלים כולם בכול מלחמות ישראל, במשימות הביטחון, ובמערכת האיבה והטרור הבלתי נפסקת....? ובהם - ספי שאומן מפקדי הנערץ, אהרלה פרידמן ואילן לוי חיילי הטובים, נעם כהן היפה ואמיר זוהר רעי האהוב... האם תודעת החוב הזו באמת מפעמת בנו..? האם היא הופכת לכוח מניע ומעצב בחיינו..? או שמא נשוב ונתכנס, נזיל דמעה ונשיר.. אך נשוב ונפטיר כדאשתקד..?

ישראל תשע"ז 2017.. לצערי, כאן שונאים בכיף, דתיים, חילוניים, חרדים, רפורמים, להט"ביים.. וכאן מבקשים לחנוק האחד את השני בכיף. רבנים, עיתונאים, פוליטיקאים וסתם עמך ישראל ברשתות החברתיות, הנאבקים בדרכם המעוותת על נפש האומה. איש על מחנהו, איש על פחדיו הרוחניים והתרבותיים, ועל תחושת נרדפות המחנה, ואיש על שנאתו.. הרפורמים "אנטישמיים וגרועים מאויבנו..", הציונות הדתית היא אויב מר הגרוע מהחיזבללה, החילוניים אכולי ורדופי שנאה עצמית, והחרדים מתעלקים ומבקשים להפוך את חיינו כאן לחרדיסטן.. לא המצאתי דבר. הכול פרוש בדפי ואתרי העיתונות, ומופגז ברשתות החברתיות... וגם כשרוממות "אחדות ישראל" כבר בפינו, הכוונה היא בדרך כלל לאחדות רק בדרך שלנו.. והניכור גדל, והמרחק בלבבות הולך ומתעצם.. 
היום זה, הוא הביטוי המובהק של ברית הגורל המשותפת שלנו. אנו יודעים להילחם יחד על קיומנו כאן על פני האדמה הזאת, לסחוב יחד את האלונקה בגולני, להיפצע וגם למות יחד.. ואנו גם יודעים לשוב שנה אחר שנה אל הכיכרות לעמוד ולהתאבל יחד, לשיר ולהזיל דמעה יחד. אך האם אנו יודעים לייצר תודעת משמעות משותפת, לקיומנו המשותף כאן..? או שלעד נדע ללחום ולמות יחד, אך יעדינו הרוחניים והתרבותיים יפליגו למחוזות שונים ומנוגדים..? וזה אל זה לא יקרב ולא ייגש..? הנמשיך לתת לפחדינו ולשנאותינו לנהל ולעצב את חיינו הציבוריים..? הנמשיך להסתפק בנטרול יכולות החנק ההדדיים וב"סטטוס קו" הרופף והחלול..?
ואני מבקש לשוב ולומר בפשטות, כי היום הזה חייב להיהפך גם למנוף אדיר לחיזוק תודעת ברית היעוד המשותפת. במותם ציוו לנו חיים ראויים, ומאבק על חיים ראויים, ובמותם המשותף ציוו לנו גם חיים של משמעות משותפת. אנו חייבים להם את המאבק בכוחות המבדלים והמנכרים שבתוכנו, אנו חייבים להם את המאבק העיקש לכינון ולביסוס ברית יעוד משותפת, וליצירת קהילה וחברה טובות יותר. אנו חייבים להם מאמץ לעיצוב הווית חיים משותפת שבה השונות הרוחנית והתרבותית אינה איום אלא הזדמנות. הוויה המקדשת וחוגגת בעת ועונה אחת הן את המגוון והן את השותפות. אנו חייבים שיהא החלל הפנוי שהותירו בלבותנו, החלל שעל גדותיו בחרנו לשוב ולהתייצב כאן היום ביחד, כוח מניע למילוי שליחותנו הקהילתית החיונית כ"כ כאן בליבה של ירושלים, לביסוס וחיזוק ברית התחדשות ויעוד המשותפת. 
"
וההרים עוד יבערו באש זריחות, ובין ערביים תנשב עוד רוח ים, אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות, הם שיעידו כי זכרנו את כולם..". מעשינו ומאמצינו לכינון ברית חיים משותפת וליצירת חברת מופת, הם ורק הם יעידו כי זכרנו.

 

שנחדש ונתעצם

במציאת המשותף בייעודנו.

להיות חברה מוסרית יהודית ודמוקרטית,

התורמת לעולם כולו מיכולותיה.

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך