title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על הזיכרון

שלום רב קוראנו היקרים

 

בפרוש יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ולקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה

ויום העצמאות

עסוקים אנו בנושא הזיכרון.

 

מה עלינו לזכור? כיצד זוכרים?

איך מעבירים את הזיכרון הלאה?

 

הגיע לידיי התרגום לעברית של

המנון מחנה הריכוז "דכאו"

 

גדר תיל עמוסה מים נמצאת מסביב לעולמנו,

למעלה שמים ללא רחמים.

שולחים כפור ומכת שמש.

רחוקים ממנו כל השמחות.

רחוק הבית, רחוקות הנשים,

כשאנחנו צועדים בשקט לעבודה,

אלפים מוקדם בבקר, אבל מצאנו את הפתרון של דכאו

ונהינו קשים כפלדה.

תהיה אדם, חבר,  תישאר אנושי, חבר,

תעשה את עבודתך, תעזור חבר,

כי העבודה, העבודה משחררת.

 

"לעולם יהא אדם" זה הציווי

זו אולי אחת מתובנות הזיכרון.

 

ואני מצרף כאן את שכתב בן העמק:

 

"אל משלחת צה"ל "עדים במדים" לפולין הצטרפו לאה ושמחה גולדין. הם לקחו איתם מכתב שהדר כתב להם מפולין לפני 9 וחצי שנים. 
הייתי שם עם הדר כשכתב את המכתב (באותה העת חינכתי את הכיתה ושימשתי כמנהל ביה"ס). זה היה בתחנת הרכבת בלודג', ה"רדגאסט". משם נשלחו יהודי לודג' אל מותם. 


במקום, המשמש היום כאתר הנצחה, הוצבה רכבת משנות המלחמה אליה מחוברים שני קורונות. ייעודם המקורי היה להוביל בקר, בפועל הם שמשו להובלת בני אדם, בני עמנו, אל דרכם הסופית. 
נכנסנו לאחד הקרונות, כל המשלחת. הבנים ישבו צפופים על קרקעית הקרון וכתבו מכתב הביתה להורים. מוזיקה חרישית ניגנה. היה שקט. והם מהדור שכמעט שכח לכתוב בעט ונייר, כתבו. בהרבה רגש. בהרבה דמעות. 

גם הדר כתב:
"
לאמא ואבא, אני יושב בקרון שילוחים בפולין, בפינה. עברו פה אני לא יודע כמה ילדים כמוני ואנשים דומים ושונים ממני – וכולם יהודים. שנקרעו מביתם ממשפחתם מהוריהם וילדיהם ולא ידעו לאן שולחים אותם ולאן הם הולכים. אבל אני רוצה להגיד לכם שבזכותכם אני יודע לאן אני הולך. אני הולך למדינת ישראל. המדינה שלי ושלנו. ואני מבין, בזכותכם, מה המדינה שלי נותנת לי, אבל בעיקר – מה אני צריך לתת מעצמי למדינה...".

אחר כך הם קמו, אחד אחד. חיבוק, טפיחת עידוד, מעגל, הרבה אהבה הייתה שם בקרון ההוא שהוביל פעם בני אדם לשם... חיבקתי גם את הדר.

"מה אני צריך לתת מעצמי למדינה" כתב הדר, ממרחק המילים מצמררות. במילים אלו הדר מזכיר את יסודות החוזה הבלתי כתוב של המדינה עם בניה. אנחנו מחויבים לשמור עליה, לתת מעצמנו בעבורה. הדר התכוון ברצינות למה שכתב. מאוד ברצינות. הוא נתן כל מה שיכול היה לתת לה. 

אבל דומני, שלחוזה יש גם צד שני, בו המדינה מחויבת לזכור את אותם בנים היוצאים להגנתה ולעשות הכל כדי לשמור עליהם, וכשחלילה... לפחות לעשות את המעט שנותר ולהביאם לקבר ישראל. בקשתה של משפחת גולדין אינה פרטית היא עיקרון של כולנו. איננו מבקשים לשחרר מחבלים, שיחזרו לפעילות רצחנית נגדנו, אלא להציב דרישה ברורה וצודקת - עד שגופות הבנים לא חוזרות, אין מחוות, אין חגיגות לאותם מחבלים העצורים אצלנו. זו דרישה מוסרית לחלוטין.

הדר סיים את המכתב במילים: "רציתי להגיד לכם שאני אוהב אתכם מעומק הלב. ואולי אני לא אומר את זה תמיד, אבל הלב שלי אומר את זה תמיד, ואני מקווה שהמעשים שלי שאני עושה יצליחו להגיד לכם כמה אני אוהב אתכם בכל הפעמים שאני לא אומר. אוהב תמיד. שלכם. הדר"

לאה ושמחה הוריו מבקשים להשיב אהבה לאהבה. לתת חיבוק אחרון. יום הזכרון לחללי צה"ל שבפתח, אינו יום שנועד לטיפוח תחושות נקם ושנאה, אלא להיפך, יום זיכרון הערכה וערכים, כבוד וריעות, זכרון אהבה גדולה וכואבת. זמן להשיב מעט אהבה לכה רבים שנתנו את אהבתם למולדת... עד כלות. זמן שמנהיגי המדינה - יחליטו לעשות מעשה כדי ולהביא את הדר ואורון לקבר ישראל.

איש יקר נוסף היה איתנו שם במסע מנחם סנדובסקי ז"ל יליד לודג' ניצול אושוויץ, מנחם היה איש העדות שלנו. גם הוא איננו איתנו עוד. מתי שהוא רשמתי את שניהם יחד. מנחם עם ספר תורה הדר עם דגל. אני חושב על שניהם נפגשים שוב בקרון של רכבת אחרת נוסעת מי יודע לאן. 
יהי זכרם ברוך."

 

איתמר חייקין

 

 

שבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך