title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת שמיני וליום הזיכרון לשואה ולגבורה

פרשת שמיני – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

מותם הפתאומי של נדב ואביהוא בני אהרן ביום חנוכת המשכן לא השאיר את העומדים באוהל מועד ובסביבתו אדישים. שלוש תגובות נמצאות בתורה לאירוע הטראומתי הזה.

הראשונה (ואולי זו שזכתה להתייחסויות הרבות מכולן) היא זו של אהרן, המגיב לדברי משה בדומיה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

ניכר כי דומיה זו איננה רק הימנעות מדיבור, אלא 'דומיה זועקת', כדבריו של רבי נחמן מברסלב:

דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם...

 

תגובה שניה מצויה בדברי משה רבנו המתאר את מה שיעשו כל ישראל: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. זו נראית התגובה הטבעית לאבדן – בכי וצער, כשנראה שהממד הלאומי מוסיף עוד יגון על היגון האישי. כש'כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל' בוכים, הרי שכולם חשים את ההעדר, את המחיר שמשלם העם כולו על אבדן שני אלו שאמורים היו להיות מנהיגיו בדור הבא, את גודל הכאב.

 

אך ישנה גם תגובה נוספת, והיא מופיעה בהנחייתו של משה רבנו לאהרן ולאלעזר ואיתמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ'.

הנחיה זו היא למעשה להתעלם מן האבל, להימנע מציונו, ולהמשיך ולתפקד בשליחות הציבורית הגדולה שבמשכן, ואולי אפילו להמשיך ולשמוח בשמחת חנוכתו.

 

לעתים, שלוש תגובות אלו משמשות בערבוביה. נוכח אירועים קשים ומעציבים (בחיינו הפרטיים כמו גם בהוויה הציבורית והלאומית) אנו עשויים למצוא בעצמנו תגובות שונות אלו – בזו אחר זו, ולפעמים אפילו באותו הזמן במקביל. אנו יכולים להיות בבכי וצער, בביטויי כאב ואבל, אנו יכולים להיות בשתיקה ובדממה, בתחושת אבדן מילים או עוצמות שלא ניתן לבטא בדיבור, ואנו יכולים למצוא בעצמנו גם במצבים אלו כוחות של חיים והמשכיות, של שליחות ואפילו רגעים של שמחה וקורת רוח.

 

"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" מחזיר אותנו גם הוא אל השריפה אשר חווה עמנו לפני כמה עשרות שנים, שריפה שנכחה אנו דוממים, שאותה אנחנו כואבים, ושלמרות קיומה, ואולי מתוכה, אנחנו מצליחים לחיות חיים של משמעות ומלאות הלב.



 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי