title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - יום הולדת באושוויץ

                                            כ"ז בניסן, יום השואה

 

סיפור על פחית חלודה, על מרק, על יום הולדת ועל ינואר 45'

 

"אני ממש לא מבין", אמרתי לאמא, "אז יש איזו אשה זקנה, קלארי אחת, שחיה לה בונצואלה ובאה לשבת שבעה בירושלים. זו סיבה להתאמץ כל כך במצבך?!"

זה היה בחנוכה האחרון. אמא שלי, כבר לא צעירה כל כך, מאוד מתקשה בהליכה וכמעט שאיננה יוצאת מן הבית, החליטה שעליה להגיע מרמת-גן לירושלים לניחום אבלים אצל קלארי.  התפלאתי, אבל ידעתי שאם אמא, שאיננה מבקשת בדרך כלל דבר, רוצה בכך – מן הסתם זה חשוב לה מאוד, וממילא לא ניתן יהיה להניאה מכך.

בדרך, במכונית, שאלתי בכל זאת שוב בעדינות: "מי זאת הקלארי הזאת?!"

דעתה של אמא לא היתה נתונה לדיבורים אז, והיא רק מלמלה משהו על פחית חלודה ועל מרק ויום הולדת, ועל ינואר 45'. עכשיו הבנתי עוד פחות, אבל הבנתי ששוב זה משהו מ"שם", משהו מן התקופה ההיא שעליה אמא איננה מדברת.  שתקתי, איפוא, גם אני.  בליבי גמרתי, שעוד אנסה למצוא שעת כושר ועת רצון ואגלה את הסוד.

 

המאמץ היה קשה – הנסיעה, המדרגות; אך המפגש היה מרגש, רווי בהרבה חיבוקים, בהרבה נשיקות, בהרבה דמעות ובהרבה הונגרית.  קלארי, אשה קטנה ושברירית, אפרורית משהו.  שיער לבן לראשה, מספר כחול לזרועה.  חיפשתי בה משהו שיסביר פחית חלודה, מרק, יום הולדת או ינואר 45'... סקרן וחטטן שכמותי.

 

חלפו מאז כבר כמה חודשים.  קלארי שבה לונצואלה, אמא לרמת-גן.  ורק עכשיו, בפסח האחרון, נפתח שוב הלב וסופר הסיפור.  יושבים היינו – אמא ואני – בחצר ביתנו שבגוש עציון.  שמש אביבית, ציוץ של ציפורים, פרחים, פרפרים, ונוף הרי חברון.  אבל הסיפור הולך אחורה אל מקום בו יש נוף אחר לגמרי, ואין בו פרחים ואין פרפרים, ואין ציוץ של ציפורים וגם השמש אחרת.

 "יחד גדלנו, קלארי ואני, בעיירה הקטנה פורוסלו שבהונגריה.  שתי ילדות, חברות טובות.  יחד שיחקנו, יחד הלכנו לגן ולבית-הספר.  חברות טובות, שזוכרות בכל שנה לתת זו לזו מתנה ליום-הולדת.  יחד הפכנו נערות, יחד בגרנו, יחד נלקחנו לאושוויץ".  אמא מספרת, ואני דרוך ומתוח, רוצה לשאול כמה שאלות במהלך הדברים אך חושש שמא שוב זה ייסגר ותשוב השתיקה הארוכה.  אז אני שותק, מקשיב, ומעמיד פנים כאילו הכל כה טבעי ופשוט ומובן מאליו.

ואמא ממשיכה:"זה קרה מוקדם בבוקר, שם במחנה, יום אחד בינואר 45'.  עוד לפני ההשכמה.  אני חשה פתאום שאיזו דמות מטפסת לעבר הדרגש עליו אני מוטלת, ועוד לפני שהחרדה והחלחלה מספיקות לזחול ולשתק אותי, לוחשת הדמות הזו: 'ש...ש...ש... זו אני, קלארי. היום יום הולדתך ה-20. מזל טוב!'

והיא מושיטה לי פחית קטנה, מעוכה וחלודה, שבתוכה נוזל דלוח אך יקר מאין כמוהו – מרק".  ועוד אמא הוסיפה :"תבשיל כל כך טעים לא טעמתי מעולם עד אז, וגם לא מאז ועד היום".

כך סיפרה לי אמא, בפסח האחרון, ועיניה נוצצות ולחות כאילו לא חלפו להן כבר 65 שנים מאז.

כך סיפרה לי אמא, וכך אני מספר לכם.

*       *

*

כ"ז בניסן, יום השואה, תשע"ה

 

סיפורה של קלארי / חלק ב'

תורה שבלב

 

לפני כחודש נדם ליבה של קלארי בוונצואלה, והיא נטמנה באדמת ארץ ישראל בירושלים.

אנחנו הרי כבר מכירים אותה. זו היא קלארי שנתנה לאמא שלי מרק בפחית חלודה באושוויץ כמתנת יום הולדת.  זאת היא שהסתכנה פעם אחר פעם בהגנבת מעט מזון ממטבח המחנה בו עבדה, להחיות נפש אחיה ואחיותיה האומללים.

 

        קלארי נפטרה, אך לא תם סיפור חייה, כי סיפורו של עם ישראל הוא.  אשה קטנה קלארי, וקטנים סיפוריה, אבל כל כך גדולים.  אשה קטנה קלארי, אך גדול כל כך ליבה, מלא אהבה ואומץ ואמונה.

ידעתי כי עוד "סיפורי קלארי" יש, ועשיתי מאמץ לאתר אותם ולספר אותם.  בעוד סיפור אחד מבקש אני לשתף אתכם.

 

        כבר בשערי המחנה איבדו היהודים כמעט הכל.   מעבר לכל הקשיים, גדול היה הזעזוע של הניתוק.  הניתוק מכל מה שהביאו עימם מן הבית, חפצים וחפצי- נפש.  האדם נותר בבדידותו, מרוקן מכל מה שהוא, מבגדיו, משמו, מעולמו.

 

        פרימו לוי, בספרו "הזהו אדם" מתאר זאת כך:  "אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה ... אומלל וחסר אונים ... לא נותר לו כבוד עצמי.  הוא לא יכול להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתירה".

 

        אחרים, שחוו את המעבר הנורא הזה, מספרים כי חשו כמי שנטלו מהם איבר מאיברי גופם.  ומעניין, יש שחשו דווקא על רקע הקרע הזה את האיבר הזה בייתר שאת.  אפשר שהדבר דומה לכאבים המכונים "כאבי פנטום", אותם חש מי שניטל איבר מגופו דווקא באיבר זה שכבר איננו עוד.  ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי מתבולל שנשלח לאושוויץ, חווה כבר בשערי המחנה את החוויה הזו, עת גילה הקלגס הנאצי ימ"ש את דפי עבודת הדוקטורט שלו אותה סיים לכתוב זה עתה לאחר שנות עמל רבות, קרע אותה בחמת זעם והשליך ורמס אותה אל הבוץ.  את ה"דוקטורט" האמיתי שלו עשה פרנקל בשנות היותו אסיר ב"פלנטה האחרת", תוך התבוננות בחבריו האומללים ואל תוכו פנימה.  מזה צמחה תורת הפסיכותרפיה והלוגותרפיה שפיתח, מזה נתחבר ספרו "האדם מחפש משמעות".  וכך הוא כותב: "ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה ... אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית ורוחנית.  אנחנו, שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים, אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.  אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו".

 

        וממשיך פרנקל: "ותמיד היו הזדמנויות לבחירה.  יום יום, שעה שעה ... הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך ... שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

 

       

וכך מגיעה גם קלארי אל שער המחנה. ולכאורה, הכל ניטל ממנה והיא נשארת חסרת כל.  רק בגדי האסירה הדקיקים לגופה בקור העז, וקבקבי העץ הגסים לרגליה.  מחליקים הם הקבקבים הללו על הקרח ושוקעים בבוץ, אך בנסיבות ההן היו ממש אוצר – הן ששמרו על כפות הרגליים מקפיאה מוחלטת.  הן שמרו על קלארי והיא שמרה עליהן.  ובכל זאת, יום אחד, משנתנה מבטה בהן, קפא דמה בעורקיה.  היא הבחינה כי את סוליות העץ ציפו הרוצחים בגווילי ספר תורה.  גווילין נרמסים ואותיות פורחות וזועקות.  כל רגשי אמונתה ויהדותה של קלארי כמו נתנקזו ונתכנסו ונזדעקו אף הם כלפי האותיות המושפלות.  ומה עושים עכשיו?!  בסתר, במסירות נפש וביד רחומה, עדינה ואוהבת, קילפה קלארי את רצועות הקלף מן המנעלים.  נתקלף הקלף.  ומה עושים עכשיו?!

 

        מתוך שנשלחה לעבוד במטבח המחנה, היה לקלארי עוד פריט לבוש – סינר עשוי עור.  בדרך לא דרך חתכה היא ארבע פיסות קטנות בצורת לב מן הסינר.  בתוך כל שניים מן הגזרים הללו הטמינה חלק מן הגווילים, ותפרה.  כיצד תפרה?  באילו חוטים נשתמשה ומניין השיגה מחט מתאימה לתפירת העור הגס, ומניין עמדו לה כוחותיה לכך?  אין לנו תשובה טובה מדוייקת ואמינה.  קלארי כבר איננה, ואין את מי לשאול.  אבל זו עובדה:  שני הלבבות עודם שמורים.  האחד בוונצואלה והשני בירושלים.  מבדיקת חוטי התפירה עולה כי הם עשויים עור.  נראה כי גידים הם שהשיגה במטבח המחנה, אפילו מטריפות, ולאחר שייבשה אותם – תפרה.  (סיפור דומה מספר אהרון סורסקי בספרו "לפיד אש", על הרבי מקלויזנבורג שתפר במחנה תפילין שהושחתו והושלכו בבזיון על ידי האכזרים).

        

וכיצד הצליחה קלארי הקטנה הזו להחביא ולשמור על "הלבבות" בתנאי מחנה C  באושוויץ?  הרבה שאלות, ואין את מי לשאול.  קלארי איננה.  הרבה שאלות, ורק תשובה אחת:  הכל מן הלב.  ליבה של קלארי.  והלב הזה חדל מפעום לפני כחודש, אבל הוא עוד פועם בלבבות, בוונצואלה ובירושלים, ובכל מקום שיש בו תורה ויש בו לב יהודי.  תורה שבלב.