title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - "והיא שעמדה"

"והיא שעמדה"

חג הפסח בשואה

"...כי לא למזכרת אנו חוגגים את המועדים אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא..." (הרב אליהו דסלר, שורש נצחיות ישראל, מכתב מאליהו, כרך ב)

קשר מופלא קיים בין יהודי למועדיו, בין מהלך הזמן ומהלך חייו של האדם. היהודי נוסע בתוך הזמן כשהמועדים הם תחנות בדרכו. בהגיעו אל תחנת המועד, הוא סופג אל קרבו את תוכנו המיוחד של החג וממשיך בכוח זה לנוע אל תחנת המועד הבאה. נמצא שקיום מחזורי של מצוות החג, מדי שנה בשנה בדיוק באותו האופן, מחזיר אותנו חווייתית אל תוכנו המקורי של האירוע הנחוג.

יד הצורר איימה לכרות גם את מעגל הזמן היהודי, מעגל מקודש מדורות, המעצב את יומו של הפרט, את לוח חיי המשפחה ואת מועדיו של הציבור. הניסיון לסכל את שמחת החג ומצוותיו בגטאות ובמחנות צפן סכנה כפולה: - להוציא את אסירי המחנות "אל מחוץ לתחומי הזמן והמקום של החברה האנושית, כדי להופכם לעבדים קהי חושים וחסרי זהות, שבחייהם נותר רק הווה אפור ושוחק." , וכן – לטשטש את הגבול בין קודש לחול, השולטים בהלכה ובחיים יהודיים.

חרף זאת, הפכו החגים אספקלריה לעמידה היהודית: יהודים נהלו מאבק לרשום לוח מאולתר, להשתמש בירח כשומר אחרון של מימד הזמן, לחוש משהו מצורתו וממשמעותו המקורית של החג, ולזכור את החג, אפילו בדרך סמלית. למרות הכל, הלוח היהודי לא עמד מלכת, והודיע על הימים שהם מעבר לחולין: שבת, ימים נוראים, פסח, ואפילו - פורים.

מימד הזמן והשפעת החג תפשו מקום מיוחד בחג הפסח.

שלש פנים לזיכרונות חג הפסח בשואה.

האחד, אין לך חג מרובה במצוות מעשיות כחג הפסח, ולפיכך רבו השאלות ההלכתיות בהקשר זה. למרות שידעו כי במצבם – מצב של פיקוח נפש – הם פטורים מחיובים אלו.

הפן השני הוא ההתמודדות עם זיכרונות המשפחה. בחג הפסח נתחברו חוליות של דורות, אבות, בנים ונכדים. ההתרפקות על הזיכרונות יצרה מצוקת נפש וגעגועים מצד אחד, ומצד שני - תקווה לפגישה מחודשת.

מעבר לכך, היתה התמודדות הקשורה בתובנות ובחוויה הפנימית של החג: האם ניתן לחוש בשמחת החג כאשר האורחים הקבועים הם הפחד, הדאגה והגעגועים? האם נותרה משמעות לפסח כחג החרות? מעגל הזמן מחייב ימי עליה, ימי שמחה, ימי עצב, ימי בטחון. האם היתה אפשרות להעביר רגשות אלו מן "הימים ההם" ל"זמן הזה"?

ההקבלה בין עבדות מצרים לעבדותם של היהודים תחת המגף הגרמני עמדה על הפרק כל שנה ויצרה רגשות מנוגדים: מחד, האמנם "עבדים היינו" בעבר, ומה אנו כעת? ומצד שני – האם יחולו גם בנו אותם מופתים שיוציאונו מעבדות לחרות? ואולי תתקיים בנו המשאלה "לשנה הבאה בירושלים"? ליל הסדר בשואה נחוג במקומות שונות וקיבל אופי ומשמעות שונה, אך גם משותפת. באופן סמלי, גם מרד גטו ורשה פרץ כאשר שרידי יהודי ורשה עורכים את הסדר.

הרב סיני אדלר (פראג – טרזינשטט – אושוויץ – מאוטהאוזן) (רב העיר אשדוד וכיום רב במבשרת ציון), מספר על ליל סדר בהליכה: יחד עם רעו אמרו את סיפור ההגדה בעל פה, ושוחחו על משמעות החג. הם דנו בשאלה כיצד אפשר לחוג את חג החירות בתקופה של עבדות והאם אין עבדותם קשה מעבדות מצרים. המענה שהשיבו לעצמם היה כי עבודת מצרים היתה קשה יותר בשל היותה עבדות פיזית ועבדות רוחנית, אך לאחר שקבלו ישראל את התורה, אין עוד אפשרות להכניסם לעבדות רוחנית, ועבדותם היא "רק" פיזית. התורה הופכת אותם לבני חורין גם במצבים אלו.

..... יוצאים אנו בתפילה לגאולה שלמה בימינו,שהרי בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל.


אסתר פרבשטין, ראשת המרכז                                 דורית טפרברג, מנהלת המרכז


המרכז ללימודי השואה

מכללה ירושלים

 

 

 

 

מיומנה של פרל ביניש

פרל ביניש, ניצולת השואה שהובאה למנוחות בעיצומו של חג הפורים, שזרה בזיכרונותיה את קורות קבוצת הנערות המכונות "צנרשפט" (עשיריה), אשר עברו יחד כברת דרך מקרקוב לפלשוב, לאושוויץ ולברגן בלזן. הזיכרונות פורסמו בספר "הרוח שגברה על הדרקון" ירושלים, פלדהיים 1993 . פרל תיארה את תחושתה בחג הפסח במשך ארבע שנים.

קטעי יומן פסח תש"ב, גטו קרקוב: ...

פסח עמד בפתח, ולמרות כל הקשיים סביבנו, התכוננו לחגוג אותו בכל יפעת הדרו. מצות, יין שהכנו מצימוקים, קנינו מעט סלק להכנת חמיצה, כמה בצלים והרבה תפוחי אדמה. חשנו עצמנו כה עשירים ומאושרים על כי עלה בידינו להשיג את כל אותם מרכיבי יסוד. השולחן היה מכוסה במפה לבנה צחה כשלג, ערוך בכלי חרסינה משובחים, אותם הצלחנו לשמור כדי ליפות בהם את שולחן החג, והגביעים נצצו באור הקלוש. אמי הייתה לבושה בשמלת השבת שלה העשויה משי,  ופניה המעוטרות סביב בצווארון הלבן המסולסל, לבשו ארשת רצינית

... פסח תש"ג, מחנה העבודה פלשוב: ...  פעמי אביב רחפו באוויר, חג הפסח קרב ובא. תקווה מחודשת חדרה ללבנו.  אין ספק כי בבוא חג החירות, ישוב ויגאל ה' את עמו המתייסר תחת ידו של פרעה בן זמננו, כפי שגאלנו לפני דורי דורות. כך מתוך ניצוץ של תקווה, עסקנו בהכנות לפסח. יהא עלינו להחזיק מעמד ללא לחם במשך שמונה ימים. לחם! היה זה המצרך היחיד אותו קבלנו בכמות שהספיקה לקיים את נפשנו. עלינו לטכס עצה כיצד להשיג 6-7   תפוחי אדמה וקולרבי במקום הלחם. לא הייתה זו משימה קלה כלל ועיקר. שאלנו את פי הרבנים שעבדו בספריית המחנה, וקבלנו פסק הלכה מפי הרב יוסף הירש לפיו מותר לנו, לאור התנאים הקשים בהם אנו חיים, לאכול קטניות בפסח זה. אחרי ככלות הכל, לא מדובר בחמץ ממש, הסביר לנו. ...

באחת מסדנאות המחנה היה מצוי תנור, ששימש לחימום וניקוי שערות הסוסים בהן השתמשו לייצור מברשות. במקום זה, תחת אפם של הנאצים, נאפו מצות בידי אסירים, מתוך דביקות עילאית. יתכן כי מהירות אפייתם עלתה על חפזונם של בני ישראל הנמלטים מפני פרעה במצרים, אך מצות נאפו במחנה הריכוז פלאשוב, לפי כל דקדוקי הכשרות המחמירים ביותר. ... שפר גורלנו ואף אנו הנשים זכינו באחת המצות הללו, עליהן ברכנו בליל הסדר הראשון. בשאר ימות החג אכלנו תפודים, עדשים ושעועית כאשר הצלחנו להשיגם. כשלא עלה הדבר בידינו- רעבנו. כך עברנו את חג הפסח בשלום.

פסח תש"ד, פלשוב : ...פעמי האביב החלו נשמעים וקרני השמש הצליחו להבקיע את מעטה הקדרות שעטף את מחנה פלאשוב. השמש זרחה באורה הבהיר כמאז ומתמיד, מחממת את ליבנו ומחדירה קרן תקווה לחיינו האומללים. פסח התקרב ובא אף הוא, חג הניסים, האומנם בזכותו יתחולל עבורנו נס?... ...

שבוע הפסח היה קשה, המזון היה מצומצם, מנות הלחם והקמח הקבועות היו אסורות עלינו, כמובן. הצלחנו להשיג בדי עמל, מעט תפוחי אדמה ופקעות סלק וכך, ב"ה, החזקנו מעמד באותו פסח. עברנו את הפסח השני לשהותנו בפלאשוב, כפי שעברנו את הראשון – בשלום!