title
title
title
title
title
title
משתפים - צומת מסובין

צומת מסובין

עינו של הנוסע בצומת מסובים, מדרום לרמת גן, כמעט ותחטיא תל נמוך הנמצא בשטחו של פארק אריאל שרון, מצפון-מזרח לכפר הנטוש ח'יריה. תל זה, המזוהה עם העיר הפלשתית הקדומה בני ברק, היה מושבו של התנא רבי עקיבא, ובו התרחש הסיפור הידוע מההגדה של פסח:

- מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!"

בעודו עומד ברמזור יתהה הנוסע על מעשה זה, שאינו מופיע בתלמודים ובמדרשים: לשם מה נועדו החכמים יחדיו, ולא כל אחד בביתו? מדוע הגיעו רבי אליעזר ורבי יהושע אל ביתו של רבי עקיבא תלמידם, ולא הוא אליהם? מדוע נעדר רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, בעוד רבי אלעזר, מחליפו הזמני, הגיע? על מה בדיוק דיברו החכמים כל הלילה, ומה עניין התלמידים שהפסיקו את הכינוס?

כמספר הקושיות כן מספר ההשערות. יש טוענים שמדובר בכינוס מחתרתי בו קרא רבי עקיבא למרד, אחרי שהנציב הרומי טיניאס רופוס (המכונה בפי חכמים טורנוסרופוס הרשע) "חרש את העיר" והחריב סופית את בית המקדש, 54 שנים לאחר המרד הגדול.

על פי טענה זו, הכינוס היה אצל רבי עקיבא כי הוא תמך בשמעון בר-כוזיבא, ואולי רבן גמליאל התנגד למרד ולכן לא הוזמן. התלמידים שבאו נשאו עימם את סיסמת המרד, קריאת-קרב לשחר חדש של חרות משעבוד הרומי.

אחרים סוברים שמדובר בכינוס בעל אופי הלכתי דווקא, שעסק בעיצובו-מחדש של ליל-הסדר שלאחר חורבן הבית: במקום להתאסף חבורות-חבורות בעזרת המקדש כדי לאכול, על מצות ומרורים, את קרבן הפסח – על כל משפחה להתכנס בביתה כדי להזכיר ולספר ביציאת מצרים מתוך ציפייה "להביא לימות המשיח". על פי סברה זו, רבן גמליאל עוד קיווה להשיג מהרומאים איזה היתר שיאפשר להמשיך להקריב את הפסח, אבל שאר החכמים שוב לא קיוו לפתרונות חלקיים הנתונים לשרירות-ליבם של השלטונות, והגיעו למסקנה שיש להיערך לגלות ארוכה ולעצב פסח של זיכרון נטול-מקדש.

קטונתי מלהכריע במחלוקת על ארועי הלילה ההוא מתחילת המאה ה-2 למניינם. בביתו של רבי עקיבא לא ישבתי, עם רבותיו לא למדתי ובצבא תלמידיו לא עמדתי. ובכל זאת חייב הרי אדם מישראל "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", עבר בים סוף והתלונן במרה ועמד בהר סיני ורקד סביב העגל והתלונן על טעם המן ונלחם בעמלק וחטא בבנות מואב והאזין לשירת הברית ונכנס לארץ ישראל; ולפיכך השאלה שיש לשאול היא, מה מסיפור המעשה מהדהד ומצליח להסתנן דרך סאון התנועה וחלונות הרכב אל אוזנו של הנוסע בן המאה ה-21.

כי הסיפור, כדרכם של מעשים שחוזרים ומספרים אותם, אותנו הוא מספר. זהו סיפור על סיפור, הסובב ובולע את זנבו כמין עכנאי: אנו מספרים לילדינו על חכמים המספרים ביציאת מצרים, והופכים בכך לחלק מהסיפור, ליציאת מצרים בעצמנו. הסיפור הקצר והלא-נגמר הזה הוא צומת של דברים והיפוכם – בין רבנים לתלמידיהם, בין יושבים לבין מסובים, בין לילה ליום, בין חורבן למרד, בין העולם הזה לימות המשיח. בתוך ריבוי-הקולות הזה וודאי יימצא גם לנו מקום.

אז מה ייקח הנוסע, בהמתינו לאור הירוק? אולי את הישיבה יחד, את ההתעקשות להסב כבני-חורין, את האמונה שאף על פי כן ולמרות הכל, את הדיבור המנסה ליצור עתיד באמצעות פרשנותו של העבר. הלילה בבני ברק הוא הלילה-שבינתיים, כשעולם ישן עדי-יסוד כבר נחרב ועולם חדש עוד אין, כשהיאוש משתלט ונדמה שאין מוצא. זהו ליל-השימורים הארוך והחשוך של הנפש, שחוששים שמא לא ייגמר לעולם, וחוששים עוד יותר שמא ייגמר.

בלילה הזה כולנו חכמים ונבונים ומסובים ומספרים ביציאת מצרים, לא רק כדי לזכור את מה שהיה – את זכר יציאת מצרים הרי מעלים יום ויום בתפילה – אלא כדי ליצור את העתיד. מספרים ביציאת מצרים כדי שיעלה השחר, מעמידים תלמידים כדי שגם מחר בבוקר יהיה מי שיפתח את הדלת לשחרית של אפשרויות חדשות.

ואולי רק יכבה הנוסע את המזגן, יפתח את חלונות המכונית לרווחה, וכשיתחלף הרמזור לא ימהר לנסוע. לרגע קט נוסף, בעוד המכונית מאיצה לאיטה, יביט בתל המתרחק שבו, בלילה ארוך אחד ובכל דור ודור, כולנו מסובין.

(וכמעט שכחתי - חג שמח!)

 

ברוך חייקין - (בן שלוחות במקור)