title
title
title
title
title
title
משב רוח

"וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם ... לְשִׂמְחָ֔ה וּ... לְי֣וֹם ט֑וֹב" - 
 
מנסה בכל יום, להאיר דבר אחד קטן שממלא אותי בכוחות:

קצת אחרי 8:00 בבוקר, אני ממהרת למרפאה.
מראה מוכר של אמא +22, אחת צורחת בעגלה, אחת צורחת כמה מטרים מאחור, האמא צריכה להגיע לעבודה...
אחרי כ-10 דקות, בדרכי חזרה למחשב.
הן התקדמו כ-100 מ'. האמא כורעת ומחבקת את הקטנה שלא בעגלה...

תוצאת תמונה עבור קלנועית כפולהבהיסוס, אני מאטה: "בוקר טוב". חיוך קטן. 
עוד יותר בהיסוס, אני מציעה: "רוצה טרמפ לגן?".
חיוך קטן מצדה של האם, "באמת?". "בטח!".
 
קצת שכנועים, פרידה, והילדונת יושבת לידי, מופתעת, אבל מוארת. אוחזת בכידון. אני מחבקת אותה. שלום לאמא.
"
רוצה שניסע מהר ונשיג את אמא?". הנהון.
"
נעשה הפתעה לכל הילדים?". הנהון וחיוך גדול.
נוסעות.
גם המטפלות מופתעות.
 
היא רצה אליהן בשמחה, ושולחת אלי בחזרה חיוך גדול, כשאני חוזרת על מה שקשקשתי לה בדרך: 
"
באנו לגן באווירון?", "באנו לגן בטרקטור?", "באנו לגן באנייה?".
 
לא! באנו לגן בקלנועית!

האמא בטח חושבת שעזרתי להן.
 
היא לא יודעת כמה הן עזרו לי. להתחיל את היום בחיוך, בחיבוק, בעיניים גדולות נוצצות, מהתלהבות, גם כשהדמעות תלויות בריסים... 
 
בתחושה שעשיתי טוב, והתמלאתי.

 

הילה אונא

שדה אליהו