title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - מציל היהודים שנשכח מאחור

מציל היהודים שנשכח מאחור

וילפריד ישראל הציל אלפי יהודים מגרמניה בשנים 1943-1933, אז איך זה שמקומו נפקד מהזיכרון הלאומי?

       בת-חן אפשטיין אליאס - 20.09.2013  - ישראל היום

אפריל 1933: נאצים ליד חנות הכלבו של וילפריד, בזמן החרם על עסקים יהודיים צילום באדיבות ארכיון קיבוץ הזורע וארכיון ליאו בק

וילפריד ישראל. "הוא הוציא מיליוני מרקים מההון המשפחתי כדי לעזור ליהודים" צילום באדיבות ארכיון קיבוץ הזורע וארכיון ליאו בק

וילפריד עם אחיו הרברט (משמאל), ואמו (בחולצת הפסים), באחוזתם סמוך לברלין צילום באדיבות ארכיון קיבוץ הזורע וארכיון ליאו בק

וילפריד (במרכז) עם שליחו של מהטמה גנדי לאירופה וידידה, לפני מאורעות המלחמה צילום באדיבות ארכיון קיבוץ הזורע וארכיון ליאו בק

הוא היה בין הראשונים לדווח למערב על מחנות הריכוז, בזכות קשריו עם ראשי ההנהגה היהודית באנגליה, הלורד הרברט סמואל וחיים ויצמן. הוא הצליח לשחרר יהודים מהמעצר בזכות שוחד, ומאוחר יותר סייע בהעברתם לארץ דרך תנועות הנוער הציוניות. לאחרונה נודע שהיה גם בין יוזמי מבצע הקינדר־טרנספורט, שבו הועברו יותר מעשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה למדינות באירופה ערב תחילת המלחמה. ועדיין, רק מעטים מכירים את שמו ואת פועלו של וילפריד ישראל, סוחר יהודי גרמני, להצלתם של יהודי גרמניה. את פעולותיו עשה בדרכים לא דרכים, תחת מעטה מסתורין, חלקן עלומות אף כיום.

גם מותו לוט בערפל. הוא נהרג ב־1 ביוני 1943, בשובו בטיסה ממשימה להצלת יהודים בספרד ובפורטוגל. המטוס האזרחי שבו טס הופל על ידי מטוס קרב גרמני. בספר ההספדים כתב עליו אלברט איינשטיין: "מעולם לא פגשתי אדם כה אציל, חזק, וללא שמץ אנוכיות כמו וילפריד ישראל". מאחר שהיה בשליחות הסוכנות היהודית, הכירה בו מדינת ישראל כחלל מערכות ישראל. רק השנה הצליחו חברי קיבוץ הזורע, שהוריהם היו בקשרים טובים עם וילפריד ישראל, לכלול אותו בין חללי הקיבוץ.

בחר להישאר בגרמניה ולעזור                                                          

וילפריד ישראל נולד בלונדון ב־11 ביולי 1899 למשפחה יהודית־גרמנית עשירה. בגיל צעיר שבה משפחתו לברלין, שם ניהלה את בית הכלבו הגדול והוותיק בעיר, "נתן ישראל". אביו ברתולד היה נדבן וסייע לגופים יהודיים. וילפריד התעניין באמנות, וכשהיה בן 25 יצא למסע סביב העולם, הגיע למזרח, ושם רכש אוסף אמנות גדול, שילך ויגדל במשך השנים. במהלך הטיול ניסה להיפגש עם המנהיג ההודי מהטמה גנדי, אבל נאלץ להסתפק בעוזרו. את אוסף האמנות הגדול שלו הוריש בצוואתו לקיבוץ הזורע, והוא מוצג שם, ב"מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח".

וילפריד היה מנהל כוח האדם במפעל, והאחראי הישיר לעובדים. כשאביו נפטר, בתחילת שנות השלושים, מונה להיות מנהל בית הכלבו עם אחיו הרברט. הוא היה סוציאליסט ופילנתרופ, ותרם הרבה כסף למוסדות רבים ביישוב היהודי בארץ ישראל ובהם ארגון עליית הנוער, כפר הנוער בבן שמן (שבו היה יו"ר הדירקטוריון עד יום מותו) ו"הוועד למען הבימה", שסייע להעלאת התיאטרון ארצה בתקופת פרוץ המשבר העולמי הכלכלי.

הוא היה בן 34 כשעלו הנאצים לשלטון, אבל במקום למכור את העסק ולהגר מגרמניה בעזרת דרכונו הבריטי, בחר להישאר. בית הכלבו הגדול שלו שכן בדיוק מול בית העירייה של ברלין, במרכז העיר. המילים N. ISRAEL, שעיטרו את חזית הבניין, נשקפו מחלונות המשרדים שבהם היה שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, אורח קבוע

ב־30 במארס 1933, חודש לאחר שריפת בניין הרייכסטאג, הסתערה יחידה נאצית על הכלבו ותבעה לפטר את כל עובדיו היהודים. וילפריד סירב לעשות כן ונעצר, אך שוחרר בהתערבות אחד מעובדיו, שהיה בעצמו נאצי. ב־1 באפריל, כשהונהג החרם על עסקים יהודיים בגרמניה, הוצבו חיילים של פלוגות הסער בפתח הכלבו. אבל מעבר לכמה התנכלויות נקודתיות, העסק המשיך לפעול.

באותה תקופה התחבר וילפריד לקבוצות של צעירים יהודים ברחבי גרמניה, ובהן תנועת הנוער וֶרקלוֹיטה, של יהודים שחלמו לממש ערכים של מעורבות חברתית וסוציאלית בקהילה. "הוא פגש אותם בהתחלה מתוך הזדהות רעיונית", אומר אופיר בר, שאביו אורי היה חבר באותה קבוצה. בר עובד בימים אלו, עם כמה מחברי קיבוץ הזורע, על סרט הנצחה לווילפריד ישראל. "עם עליית הנאצים לשלטון הם הבינו יחד שהולך להיות גרוע יותר, והפכו לתנועה ציונית. למעשה, הם נעצרו עם וילפריד באחת הפגישות שקיימו, מה שקירב ביניהם עוד יותר". אביו של אופיר, שהיה ד"ר לאמנות אירופית, הפך לימים למנהל המוזיאון לזכרו של וילפריד בקיבוץ הזורע, תפקיד שביצע בהתנדבות במשך כ־50 שנה

צעירי הוורקלויטה החלו לעזוב את גרמניה ב־1933, במטרה להקים בארץ את הגרעין שהפך אחר כך לקיבוץ הזורע. הם התיישבו ליד חדרה, ושנה לאחר מכן בא וילפריד לישראל לבקר אותם. הוא יפגוש אותם עוד פעם אחת, ב־1940, אחרי הקמת הקיבוץ.

כשהבין שמצב היהודים בגרמניה מחמיר, החל וילפריד לפעול כדי להוציא מהמדינה את 700 העובדים היהודים בכלבו שלו. חלקם כבר היו עצורים, והוא הביא לשחרורם באמצעות שוחד שנתן לקצינים נאצים, ודאג שייכללו ברשימות המאשרות לצאת מגרמניה. בד בבד שמר על קשרים טובים עם העובדים הגרמנים של החנות, שהיו חברי המפלגה הנאצית ונתנו לו מידע על כוונות השלטונות.

שמשון פרונט היה אז נער בן 16, שעבד כמתמחה במחלקת רוכשי הווילונות בכלבו של וילפריד. בנו, אבנר אורון, מספר שווילפריד פיטר את אביו באמצע שנות השלושים, כדי להציל את חייו. "הוא אמר לו שאין לו ברירה אלא לפטר אותו, למרות שהוא מסכים לדעותיו. אבל הוא שילם לו שכר עבור שנתיים למפרע, ועזר לו להגיע לאיטליה, להכשרה של תנועת נוער ציונית לקראת עבודה בחווה חקלאית בישראל. אחיו הצעיר וולטר נשלח לבן שמן כדי לעבוד שם, ומאוחר יותר גם אבא שלי עלה לארץ. כשהייתי ילד, בכל פעם שהיה מוזכר שמו של וילפריד ישראל, ברק מיוחד הציף את עיניו של אבא. רק לימים נודע לנו הסיפור". 

רואה החשבון של הכלבו, וורנר בהר, סיפר לימים שווילפריד אישר לקצינים נאצים לקנות אצלו בהקפה, למרות שידע שהחשבונות לעולם לא ישולמו. "היום אנחנו יודעים שהעסק, שהמשיך לפעול כל הזמן, שמר את הכספת שלו מלאה במזומנים, ואיפשר לו לקנות אשרות מעבר, דרכונים ואישורים כאלה ואחרים", אומר יונתן ניר מקיבוץ הזורע, "על פי הערכות מבוססות שיש לנו, הוא הוציא מיליוני מרקים מההון המשפחתי כדי להבריח יהודים מגרמניה בדרכים כאלו ואחרות".

וילפריד הסתייע רבות בהוברט פולאק, יהודי גרמני שעבד בשירות הבולשת הבריטית, ובפרנק פולי, קצין הדרכונים בשגרירות בריטניה בברלין. את כספי השוחד ושמות היהודים שביקש לשחרר מהמחנות היה מעביר לפולאק, והוא העביר אותם לקציני גסטאפו. אחרי שחרורם, דאג פולי לספק להם אשרות בריטיות, כדי שיוכלו לצאת מגרמניה בזמן הקצר ביותר. הפעילות המשולשת סייעה להצלתם של אלפי יהודים עד פרוץ המלחמה. פולאק הגדיר את וילפריד בזיכרונותיו כ"מנהל הישיר שלי, האדם היחיד שידע על פעולותיי". 

האיש שחזה את ליל הבדולח                                                                    

ב־7 בנובמבר 1938, מייד לאחר ניסיון ההתנקשות של הרשל גרינשפן במזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפאריס, הבין וילפריד שהזמן דוחק. הוא פנה במכתבים בהולים לחיים ויצמן ולהרברט סמואל, שהיו חלק מהמועצה ליהדות גרמניה בבריטניה, ולמעשה חזה את ליל הבדולח, שהתרחש כעבור יומיים. בבריטניה ידעו כי מדובר באיש עסקים יהודי בריטי שחי בגרמניה ונחשב אמין מאוד, ועדיין, התייחסו לדבריו בספקנות. בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר התרחש הפוגרום

בד בבד היה וילפריד בין הראשונים לדווח למערב על הנעשה במחנות הריכוז שהקימו הנאצים על אדמת גרמניה. ב־25 ביוני 1938 כתב להרברט סמואל: "בוודאי שמעתם על מצבם הקשה של רבים מבני דתנו. מספרם הוא 3,000-2,000, ועתה סובלים הם ייסורי תופת באחד ממחנות הריכוז החדשים, בתוך מה שמכנים 'מחצבות האבן של המוות'... בשביל רבים, המוצא היחיד מעינויים הוא להטיל עצמם לתוך סבך חוטי הברזל של הגדר המחושמלת. מסיבה זו ואחרות, מקרי המוות הם תדירים. אני פונה אליך בקול קורא ובקשה דחופה: יש להביא לשכירת אונייה בריטית ועליה יחידה צבאית, שתגיע ללא דיחוי להמבורג ותוציא את הנשמות האבודות הללו, בליווי בריטי ובפיקוח הצלב האדום".

"אנשים חשבו שהוא רך ועדין ויפה נפש כזה, כי הוא היה מאוד אצילי", אומר אילן בר, אחיו של אופיר. "אבל הוא התגלה כאדם חזק ויעיל. הוא היה בקיא מאוד בכלכלה ובפוליטיקה בעקבות קשרי המסחר שלו והמעמד הגבוה של המשפחה. הוא ידע לקרוא את כל הכוונות החמורות של הממשל הנאצי יותר מאנשים אחרים, שלא האמינו שהנאצים יהיו מסוגלים לדבר כזה. הוא כתב דיווחים בלי סוף על המצב שהולך ומחמיר".

אחרי אירועי ליל הבדולח הבין וילפריד ישראל שכל רגע של המתנה מסכן את חייהם של אלפי יהודים, והחליט ליטול את העניינים לידיו. הוא הבין שאם אי אפשר להציל את כל היהודים, לפחות אפשר לנסות להציל את הילדים. כך יצא לדרך מבצע 

הקינדר־טרנספורט, שווילפריד נמנה עם יוזמיו. על פי עדויות רבות, הוא היה היחיד בעל הקשרים הנכונים שאיפשרו את הוצאת הילדים מגרמניה ואת קליטתם במדינות אחרות.

וילפריד פנה להרברט סמואל וביקש ממנו ללחוץ על ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, לאשר את הבאתם של ילדים יהודים מגרמניה, בטענה שהם לא יוצרים תחרות בשוק העבודה. הוא נעזר בארגון הקווייקרים, ארגון בריטי פילנתרופי. נציגי הארגון באנגליה יצאו לברלין להיפגש עם וילפריד, והוא קישר ביניהם לבין ארגוני נשים ופעילי שטח כדי לבדוק עד כמה מבצע כזה אפשרי, ואם באמת מוכנים ההורים להיפרד מילדיהם. רק אחרי ששבו לבריטניה ודיווחו לממשלה על המתרחש בגרמניה, יצא הקינדר־טרנספורט לדרך.

מבצע ההצלה נמשך מדצמבר 1938 עד ספטמבר 1939. ממשלת גרמניה אישרה לעשרת אלפים ילדים עד גיל 17 לצאת מהמדינה, תחת הגבלות קשות. כל ילד הורשה לקחת מזוודה אחת, תיק גב ללא ספרים וצעצועים וסכום כסף נמוך. הרכבות ובהן הילדים יצאו להולנד, ומשם הם הועברו באוניות לרחבי אירופה. עשרת אלפים הגיעו לאנגליה, כ־500 לשבדיה, כ־1,700 להולנד, 600 לבלגיה, 400 לצרפת, ועוד קבוצה קטנה לשווייץ.

"זו היתה פעילות חשובה מאוד, שחלק גדול מהגרמנים כלל לא יודעים עליה", אומרת ליסה בכנר, יו"ר ארגון הקינדר־טרנספורט הגרמני בשיחה מגרמניה. היא עצמה נוצרייה פרוטסטנטית, שהחלה לחקור את הנושא כחלק מההיסטוריה הגרמנית. רק לאחרונה, בעקבות פניות של ישראלים שהיו בקינדר־טרנספורט ושל יוצרי הסרט על וילפריד, גילתה את חלקו באחת מפעולות ההצלה הגדולות של העת ההיא.

"העובדה שווילפריד ביקש מהאנגלים להציל את היהודים היא מופלאה בעיניי", אומרת בכנר. "הוא היה זה שעשה את כל המבצע הזה לאפשרי. הוא הוציא הרבה כסף על הצלת הילדים, כי היה צריך לשלם 50 ליש"ט על כל ילד, בשביל נסיעות ואחזקה. כשעושים את המכפלות, מדובר בהמון כסף. גם אחרי שהמלחמה התחילה הוא הצליח לארגן עוד שני משלוחים של הקינדר־טרנספורט. ארגון הקינדר־טרנספורט העולמי מכיר בתרומה שלו, ואף משלב את ההיסטוריה שלו בסיור בגרמניה הנוגע למבצע".

וילפריד עצמו נאלץ לעזוב את גרמניה לאחר שהגרמנים הפקיעו ממנו את החנות ב־1939. הוא היגר לבריטניה, קיבל משרת חוקר באוניברסיטת אוקספורד והצטרף לאגף המודיעין של משרד החוץ הבריטי. לאחר פרוץ המלחמה הצליח לשוב לגרמניה, כדי לארגן את המשלוח האחרון של הקינדר־טרנספורטוהמשיך לפעול להצלת יהודים ברחבי אירופה.

גופתו לא נמצאה מעולם                                                                    

באביב 1943 שהה וילפריד בפורטוגל, במסגרת שליחות של הסוכנות היהודית להעברת פליטים יהודים לישראל באמצעות חלוקת רישיונות הגירה. ב־1 ביוני יצא בטיסה מסחרית של חברת התעופה הבריטית   BOAC מליסבון בחזרה ללונדון. איתו היו במטוס 16 נוסעים נוספים, ובהם השחקן לסלי הווארד, אמרגנו וקצין מודיעין בריטי.

כשטסו מעל מפרץ ביסקאיה שמצפון לספרד, הופל המטוס על ידי מטוס קרב גרמני. הנסיבות האמיתיות לתקיפה לא התבררו מעולם; שמועות שלא הוכחו טענו שהגרמנים סברו כי צ'רצ'יל עצמו נמצא על המטוס, מאחר שאמרגנו של הווארד דמה לו מאוד במראהו; שמועות אחרות טענו שהיעד היה הקצין הבריטי. והיו שטענו כי המטוס חיפה על מטוסו של צ'רצ'יל, שטס במקביל. כך או כך, כל הנוסעים נהרגו. גופתו של וילפריד לא נמצאה מעולם.

בתחילת שנות השמונים החליטה נעמי שפהרד, היסטוריונית בריטית שהתגוררה אז בישראל, לחקור את דמותו של וילפריד, שאת פועלו לא הכירה עד אז. בשיחה מאנגליה היא מספרת: "קראתי מאמר שבו הסופר כריסטופר אישרווד מתנצל על הדרך שבה תיאר את וילפריד בספרו 'פרידה מברלין', כיהודי עשיר ונהנתן, מנותק מהפוליטיקה וחסר השפעה על גורל היהודים. אישרווד הצר על שלא הכיר בגדולתו של האיש ובפועלו למען יהודי גרמניה. חשבתי איך מתחילים לגלות מי האיש. הכרתי את הנס פלד, יהודי יוצא גרמניה שהגיע לאנגליה, וכששאלתי אותו מי זה וילפריד ישראל - הוא חייך, ניגש לכוננית הספרים והוציא ספרון באנגלית, ספר הספדים על וילפריד ישראל שהודפס באופן פרטי ולא יצא לקהל הרחב".

לצד הספדו של אלברט איינשטיין, מצאה שפהרד הספדים של גדולי העם היהודי. הפילוסוף מרטין בובר, שכנראה פגש את וילפריד בהרצאותיו, כתב עליו שהיה "פגיע לגמרי אך חסין בפני מכות, נושא צלקות קרב אך נותר ללא מתום". הבנקאי היהודי גרמני מקס ורבורג כתב: "וילפריד היה מאושר ביותר בכל פעם שהיה יכול לעזור בעילום שם... הוא הזדהה אישית עם גורלו הקשה של כל מי שנאלץ להגר".

שפהרד החלה לנבור בארכיונים בישראל, בארכיון הג'וינט בניו יורק ובארכיון משרד החוץ הבריטי. "היה עליו חומר, אבל רק כשהתחלתי לראיין אנשים, גיליתי עוד ועוד מידע. הגעתי מאחד לשני, ולשלישי, ודרכם הגעתי לעוד ועוד אנשים, שנתנו עדויות על פועלו וגילו לי את הצד האנושי שלו. אנשים שלא הכירו זה את זה, מכל הארצות, מכל הדתות, שכל אחד ידע עליו קצת. היום כמעט כולם כבר אינם בין החיים.

"גיליתי אדם אכפתי, רהוט, בעל קשרים מצוינים באנגליה, שניסה בכל כוחו להתריע בפני העולם על התוכניות של הגרמנים כלפי היהודים. הוא הצליח לנתח בצורה אינטליגנטית את תנועת הרכבות באירופה מזרחה, למקומות שמאוחר יותר נודע שיש בהם מחנות השמדה. היו לו קשרים עם אנשים בשווייץ ובגרמניה שידעו מה מטרות הנאצים, והוא ניסה להתריע בפני כל מי שרק אפשר. הרשימה אותי העובדה שהנאצים ניסו להפחיד אותו, עקבו אחריו, גם כשהוא ביקר באנגליה ובשגרירויות שונות, ואפילו עצרו אותו שלוש פעמים - אבל הוא המשיך בשלו וקצת הצליח. הנאצים לא אהבו אותו. גם בגלל קשריו, וגם בגלל שהיה בעל אזרחות בריטית. בסופו של דבר, למרות שהתרומה של וילפריד היתה עצומה, הוא האמין שהצדק והרחמים יגברו על האינטרסים של השלטונות. אבל בזה הוא טעה".

וילפריד ישראל מעולם לא התחתן, כנראה בשל נטיותיו ההומוסקסואליות. הוא לא הצהיר עליהן בפומבי, אולם הן היו בגדר עובדה ידועה לחבריו ולמקורביו, ועולות גם ממכתביו.

"הוא ידע לדבר בשפתם"                                                                        

בתחילת שנות האלפיים, כמה שנים אחרי שחברו של וילפריד, אורי בר, נפטר, החליטו בניו אילן ואופיר ליצור סרט לזכרו של האיש שאבא דיבר עליו בערגה. "שיגעתי את אופיר שיקרא את הספר של נעמי, ובעקבותיו החלטנו לנסות להעביר את המידע על וילפריד לציבור", אומר אילן. "עם אסתי הזארי, בת קיבוץ נוספת, פנינו לבמאי יונתן ניר ולמפיק נעם שלו, והתחלנו לאסוף חומר נוסף".

החבורה מגדירה את הביוגרפיה של נעמי כמסמך מעמיק מעין כמוהו, אבל עשיית הסרט, לטענתם, היא כבר משהו אחר. "החומרים הוויזואליים עליו מצומצמים מאוד, האופי הזהיר של האיש והעובדה שהוא הלך לעולמו לפני שבעים שנה, כמעט בלי להשאיר עקבות, הפכו את התחקיר לאתגר לא פשוט", אומר יונתן. "אבל עם הזמן גילינו מכתבים, קטעי יומנים, עדויות של אנשים שפגשו אותו או שניצלו בזכותו. פתחנו אתר באינטרנט וביקשנו מידע מהציבור. בשנה האחרונה היו יותר מעשרת אלפים כניסות לאתר מכל העולם, ואנשים העבירו לנו מידע חשוב, שלא היינו יכולים להגיע אליו בשום דרך אחרת".

מה הכי נגע בך באישיות שלו?

"האנושיות שלו. הוא היה איש לא חזק, חולני, שבחלק מהמכתבים שכתב תיאר שהוא עומד להתמוטט. היו לו תקופות של חולשה, רפיון ותשישות, שבמהלכן היה צריך לצאת לבתי הבראה להתבודד או לנוח. ולמרות זאת, הוא הצליח לפעול בתקופה נוראה כל כך למען הזולת, באופן מעורר השראה. חוץ מזה היתה לו יכולת מופלאה ליצור קשרים, לשמר אותם ולנצל אותם בחוכמה. כמו תמנון עם זרועות שנשלחות לכל עבר".

"דווקא בגלל שווילפריד ידע 'לדבר בשפתם' של הבכירים באירופה, הם התייחסו לדברים שכתב ואמר באופן רציני יחסית, ולא כאל חלק מ'הפרופגנדה וההיסטריה היהודית'", אומר מפיק הסרט, נעם שלו - מהי לייט הפקות. "אבל למרות שהיתה לו יכולת כמעט נבואית להעריך מה עומד לקרות, רק במקרים בודדים הם פעלו על פי הצעותיו".

יוצרי הסרט כבר סיימו עריכה של סרט קצר, מעין פיילוט לקראת הסרט הרחב שמצולם בימים אלה. איסוף העדויות על וילפריד ישראל עדיין נמשך. לדברי נעם שלו, "הפרויקט מעורר עניין גדול בגרמניה, באירופה ובארה"ב, ואנחנו בקשר הן עם גורמי הפקה והן עם ערוצים ברחבי העולם. דווקא בארץ, הסיפור הזה נחשב כנראה ל'סיפור שואה', וקשה לנו יותר לגייס עבורו כסף. לישראלים יש נטייה לדבר על נוצרים שהצילו יהודים, אבל פחות על יהודים שהצילו יהודים".

"כל הדברים שהוא עשה היו תחת מעטה סודיות", אומר אילן בר. "בשנות המלחמה הוא לא סיפר ולא התפאר במעשיו, ולכן איש לא ידע מה רוחב היריעה של פועלו, אלא רק באופן כללי. הוא היה אדם צנוע, וגם שמר על סודיות מתוקף הנסיבות המסובכות של התקופה, ולכן השביע אנשים לא לספר. אבל מגיע לו שכולם יידעו מה הוא עשה". 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן