title
title
title
title
title
title
משב רוח - קִינָה ושיר

קִינָה ושיר


בוקר. קימה. בחדר המקלחת בעת שפשוף השיניים אני מביטה

בכוס המברשות שלךָ. שתיהן שם. הדקה והרגילה. שתיהן כחולות. להפריד בין שלך לשלי.

אבל האמת – הן שם. אתה לא.

אני מכינה את הארוחה הקלה לפני צאתי ויודעת שריח הקפה של ארבע לפנות בוקר -  לא יעלה באפי. התרמוס שוכב מיותם בתחתית העגלה. התרמוס הצהוב ריק. ללא שימוש. לא קמת בשלוש, לא בישלת קפה ולא יצאת לעבודה.

האופניים שלי עומדות על יד הקלנועית. מחזיק האופניים ריק. לא נסעת למפעל. פשוט מסרתי אותם לבֵּן. הוא שמח. אני לא קוננתי על האופניים. מה ערכן ללא רוכב – כסוס בלי רוכבו.

בגינה פורחות הכלניות. אדומות וכחולות. היו אלה הפקעות האחרונות שהטמנת בשארית כוחותיך. "תהיה לך גינה פורחת" אכן כן. אך אזלו כוחותיך לעשֵב את העשבים השוטים שכה הכעיסו אותך.

הגינה מעלה עשבים שוטים בינות לפרחים המאדימים. פרחי הניצנית יהיו במלוא יופיים בעוד שבוע שבועיים.

לא נצטלם על רקע חלקת האלוקים הקטנה והפורחת שלנו. אתה בחלקה אחרת. לא מצטלם.

תצלומיך ניבטים אלי בכל פינה מפינות הבית. אתה כאן, אבל אינך.

מוזיקה של באך מתנגנת ואני שוקלת אם להעביר לפינת המוזיקה המזרחית. את שתיהן אהבת...

יש במוזיקה איזו שהיא נחמה. הצלילים מחברים את נפשותינו. אתה שם, אני כאן אך הנשמות חוברות זו לזו באמצעות צלילים הממלאים את הבית.

את הקנטטות של באך 22 במספר אני משמיעה בזו אחר זו..הגעתי למספר שש-עשרה...

הערב יורד. הבית ריק. דומה כי עדיין אתה שכוב על הספה מחכה למהדורת החדשות. אני מסתפקת בשמיעתן ברדיו במטבח כך שאוכל לדמות כי אנו שומעים אותן בו זמנית. אתה על הספה ואני במטבח. אך אני יודעת – זו הזייה.

יש להתפקח. מחר יום חדש. אולי אעביר את מברשות השיניים למקום אחר.. ואני מזמרת בליבי חרישית את שירה היפה של רחל – האהובה עלי כל כך

בֹּקֶר וָעֶרֶב לְךָ וְעָלֶיךָ,
לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי:

 

לקחתי לידי את הספר כדי לדייק במילים ובפתיחה ראשונה בעמוד פ"ז דברו אלי השורות.

 

סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,
פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי.

יֵשׁ לֹא הִבְחַנְתִּי קוֹל מַעֲנֶךָ,
יֵשׁ וְנִתְּקָה הַשַּׁרְשֶׁרֶת כִּמְעַט,
רֶגַע – וְשָׁבוּ וְשָׁרוּ עָלֶיךָ,
שָׁרוּ עָלֶיךָ, אַהַב וּשְׁאָט.


לְךָ וְעָלֶיךָ, לְךָ וְעָלֶיךָ
זֶמֶר יָחִיד הוּא לְאֶלֶף כִּנּוֹר;
סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,
פֶּצַע וָצֹרִי, אֹפֶל וָאוֹר.

 צילמה אניה סימליך בשדה-אליהו

 אבישג שבט תשע"ז