title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - בסה מילה של כבוד

הצלת יהודי אלבניה – תערוכה ביד ושם

לקוח מאתר יד ושם ומספרו של נורמן גרשמן

במשך ארבע שנים צילם הצלם האמריקאי נורמן גרשמן יחידים ומשפחות מוסלמים מאלבניה שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בשואה. בתערוכה יוצגו 17 דיוקנאות של חסידי אומות עולם אלבניים ומשפחותיהם. "התערוכה מציגה את הסיפור האלבני, הלא מוכר, בו התגייסה אומה שלמה – אנשי השלטון והאזרחים הפשוטים כאחד כדי להציל את יהודיה ומה  שהתווה את קוד התנהגותם זו דתם –האיסלאם. 

נורמן ה. גרשמן  נורמן ה. גרשמן

 

הסיוע יוצא הדופן לו זכו היהודים באלבניה מקורו בבֶּסָה - קוד "הכבוד"-  שמהווה עד היום הערך העליון במדינה. בֶּסָה פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבֶּסָה הנו אדם העומד בדברתו, חייך וחיי משפחתך ישמרו בדברתו. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל. כל זאת ממקור אהבת האנוש ורצון לעזור לבני תמותה הזקוקים לעזרה גם אם הם בני דת אחרת.

"כל בני הכפר היו מוסלמים. אנחנו הענקנו מחסה לילדי האלוהים ובכך קיימנו את הבֶּסָה." (לימה באלה)  

 

אוצרת התערוכה יהודית שן-דר:

"צילומו של נורמן גרשמן מתאפיין ביכולתו להפגיש אותנו עם דיוקנאות שאישיותם של המצולמים מדברת מתוכן. זהו שילוב  ייחודי בין סיפור אנושי לצילום אנושי ורגיש." 

הצלם נורמן גרשמן החל את קריירה הצילום בגיל מאוחר יחסית. הוא למד והושפע מיצירותיהם של הצלמים אנסל אדמס, רומן ושניאק וארנולד ניומן. הוא למד ועבד תחת הדרכתו של קורנל קאפה, מייסד ומנהל המרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק. יצירותיו של גרשמן נכללות באוספים ציבוריים: המרכז הבינלאומי לצילום ניו-יורק, מוזיאון ברוקלין, מוזיאון אספן לאמנות ובמספר גלריות ברוסיה. גרשמן מתגורר באספן, קולורדו שם נמצא גם הסטודיו שלו. 

ב-1934 כתב הרמן ברנשטיין, שגריר ארצות-הברית באלבניה:

"אין אפליה כנגד יהודים באלבניה, מכיוון שאלבניה היא אחת מאותן מדינות נדירות באירופה של היום, שבה לא קיימות דעות קדומות על רקע דתי ושנאה אינה קיימת כלל, למרות שהאלבנים עצמם מתחלקים לשלוש דתות שונות."

אלבניה, מדינה קטנה והררית, שוכנת דרום-מזרחית לקו החוף של חצי האי הבלקני, מנתה בזמן מלחמת העולם השנייה כ- 803,000 תושבים מתוכם רק כמאתיים יהודים. לאחר עליית היטלר לשלטון  ב- 1933, יהודים רבים חפשו מקום מפלט באלבניה. אין ממצאים מדויקים לגבי מספרם, אולם על-פי המקורות השונים נמלטו לאלבניה בין 600-1,800 פליטים יהודים, מגרמניה, אוסטריה, סרביה, יוון ויוגוסלביה, בתקווה להמשיך משם בדרכם לארץ-ישראל או למקום מפלט אחר.

עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1943, באופן יוצא דופן, סירבו האזרחים האלבניים לציית לצו הכובש למסור את רשימות היהודים שהתגוררו בגבולות המדינה. יתירה מזו זרועות השלטון השונות סיפקו למשפחות יהודיות רבות מסמכים מזויפים שסייעו להן להיטמע בין שאר אזרחי אלבניה. האלבנים לא רק הגנו על אזרחיהם היהודים, אלא גם נתנו מקלט לפליטים היהודיים שהגיעו אליה ממדינות שכנות. אלה היו בעיקר פליטים יהודים, שהגיעו לאלבניה כשעדיין הייתה תחת שלטון איטלקי, ומצאו עצמם בסכנת גירוש למחנות הריכוז.

הסיוע יוצא הדופן לו זכו היהודים מקורו בבֶסה- קוד "הכבוד"-  שמהווה עד היום את הקוד האתי הגבוה ביותר במדינה. בֶסה פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבֶסה הנו אדם העומד בדיברתו, אדם, שחייך וחיי משפחתך ישמרו בדיברתו. יכול להיות כי התנהגות זו נבעה מתוך האמונה המוסלמית, שפורשה כך על- ידי האלבנים.

יש לראות את העזרה שהושיטו ליהודים ולאחרים שנמצאו במצוקה כמנהג של כבוד לאומי. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל. כל זאת ממקור אהבת האנוש ורצון לעזור לבני תמותה הזקוקים לעזרה גם אם הם בני דת אחרת.

אלבניה, המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי, הצליחה במקום בו נכשלו מדינות אירופאיות אחרות- רוב רובם של היהודים שהתגוררו בגבולותיה במהלך הכיבוש הגרמני, יהודים אלבניים ופליטים יהודים ממדינות אחרות, ניצלו, למעט כמה מבני משפחה אחת. למרבה הפליאה מספר היהודים בתום מלחמת העולם השניה היה רב יותר מאשר בתחילתה.  

 

סיפור 1: הורינו היו מוסלמים אדוקים והאמינו, כמונו, כי 'כל דפיקה בדלת היא ברכה מאלוהים'. אף פעם לא לקחנו כסף מאורחינו היהודים. כל האנשים הם מאלוהים. הבֶסה קיימת בכל נשמה אלבנית.

אחינו המנוח רפיק היה הראשון באלבניה שהוכר כחסיד אומות העולם מטעם יד ושם. עכשיו קיבלנו שנינו את אותו הכבוד, על כך שהענקנו מחסה למשפחת יוסף בן-יוסף ומשפחת מנדיל. תחת הכיבוש האיטלקי עבד יוסף עבורי [חמיד] בחנות הבגדים שלי, ומשה מנדיל עבד בחנות הצילום של אחי רפיק. שתי המשפחות היהודיות היו משפחות פליטים מיוגוסלביה.

עם הכיבוש הגרמני ב- 1943 עברו שתי המשפחות היהודיות לגור בבית משפחתנו בקרויה. ג’מל הבריח את ההורים בלילה והובילם במשך שלושים ושש שעות לבית המשפחה. הלבשנו אותם ככפריים. לאחר יומיים העברנו את הילדים לקרויה. במשך היום החבאנו את המבוגרים במערה בהרים ליד הכפר שלנו. הילדים שיחקו עם ילדי הכפר. כל השכנים ידעו שאנחנו נותנים מחסה ליהודים. היו בכפר משפחות נוספות של יהודים שהוסתרו. יום אחד הגרמנים ערכו חיפוש בבתים וחיפשו רובה שאבד, כאשר לא מצאו ירו בחייל שאיבד אותו.

אנחנו הסתרנו את המשפחה היהודית במשך תשעה חודשים, עד לשחרור. איבדנו כל קשר עם משפחת בן-יוסף, שעזבו ליוגוסלביה עוד לפני סיום המלחמה, ופחדנו כי הגרמנים הנסוגים הרגו אותם. לאחר המלחמה, עזבה גם משפחת מנדיל לביתם ביוגוסלביה. אחינו רפיק ביקר אותם, אחרי המלחמה, ולקח שיעורי צילום אצל משה. משפחת מנדיל עלתה בסופו של דבר לישראל.

ארבע פעמים אנחנו האלבנים פתחנו את דלתות ביתנו. בראשונה ליוונים בזמן הרעב במלחמת העולם הראשונה, לאחר מכן לחיילים האיטלקים שנקלעו למצוקה במדינתנו לאחר שהובסו על ידי האויב, אחר כך ליהודים בזמן הכיבוש הגרמני ולאחרונה גם לפליטים האלבניים מקוסובו שנמלטו מהסרבים. רק היהודים הביעו הכרת תודה.

הסיפור סופר מפי חמיד וסלי וג’מל וסלי.

משמאל לימין חמיד וסלי, ג'מל וסלי

האחים חמיד וג’מל וסלי

 

סיפור 2: כמוסלמים מאמינים אנחנו סיפקנו הגנה והומניזם ליהודים. למה? בֶסה, חברות והקוראן הקדוש. זוהי דמותו של אבי, שאני נוצר בלבי.

אני הבן הבכור של נורו חוג’ה, שהיה מוכר בקהילתנו בולורה כמורה ומוסלמי אדוק. אני זוכר את הזמנים הקשים כאשר הנאצים התקדמו לולורה מיוון, והיהודים נאלצו להסתתר. אני הייתי בן עשר. היהודים בולורה, ברט ואלבסון חיו באלבניה מאז 1490, רבים מהם ברחו מינינה ביוון.

אבי הסתיר ארבע משפחות יהודיות, כולם היו חבריו. אני זוכר את דבריו של אבי לאלו שהוא הסתיר: "עכשיו אנחנו משפחה אחת. אתם לא תדעו רע. בניי ואני נגן עליכם מכל סכנה גם במחיר חיינו."

הסתרנו את המשפחות בבונקרים תת קרקעיים שהתחברו לביתנו הגדול. הם היו שלושה דורות של המשפחות המורחבות של איליה סולומוני ומויסי נגרין, סך הכל שניים-עשר איש. בנוסף היו עוד כמה שאת שמותיהם אינני זוכר. הבונקרים היו מחוברים, והיו להם הרבה דרכי מילוט. תפקידי היה להביא אוכל למשפחות בבונקרים ולקנות את המצרכים החיוניים. כל תושבי ולורה היו אנטי-פשיסטים וידעו שהרבה משפחות מסתירות יהודים. 

הסיפור סופר מפי סאזאן חוג’ה (בנו של נורו חוג'ה) 

סאזאן חוג’ה ובידו תצלום של אביו נורו חוג'ה

סאזאן חוג’ה ובידו תצלום של אביו נורו חוג'ה

 

סיפור 3: אבי נהג לומר שכדי שהגרמנים יוכלו להרוג את אורחינו היהודים היה עליהם להרוג את בני משפחתי קודם.

גרנו בכפר קאוואיה. ב- 1940 משפחתנו הסתירה, למשך זמן קצר, שני יהודים יווניים מפני האיטלקים הפשיסטים. שמם יעקב וסנדרה בטינו, אח ואחות. הם הגיעו אלינו מטירנה. אביהם נעצר על ידי האיטלקים והועבר למחנה. שנים אחר כך, ב- 1944, יעקב וסנדרה מצאו אצלנו מחסה בשנית, הפעם מפני הנאצים. משפחה נוספת הביאה גם היא את הוריהם למחבוא.

סנדרה, יעקב  ואני היינו חברים טובים. כולנו ישנו באותו החדר. אני זוכר שעשינו פתח מילוט בסורגים של חלון חדר השינה כדי שהם יוכלו לברוח, באם הגרמנים יגלו שהם מסתתרים אצלנו. כל הזמן עקבנו אחר הפטרולים של הגרמנים. כאשר החלו הגרמנים לבצע חיפושים מבית לבית אחר היהודים; אבי העביר את יעקב וסנדרה לכפר מרוחק יותר. סיפקנו להם את כל צורכיהם עד לשחרור. חגיגה גדולה הייתה אז בקאוואיה. אני זוכר את המברק שקיבלנו מיעקב וסנדרה ואת שמחת השחרור. מהר מאוד הם עזבו לטירנה ומשם עלו לישראל.

יש לי כל כך הרבה מכתבים ותמונות מישראל. ב- 1992 הוזמנתי לישראל לקבל, בשם משפחתי, את תואר הכבוד חסידי אומות העולם, ולמשך תקופה שימשתי כיושב ראש עמותת ידידי ישראל האלבנית. שנים אלו היו מלאות בפחד, אבל החברות גברה על הפחד.

הסיפור סופר מפי מירושה קאדיו (בתם של באסים ואיישה קאדיו) 

מירושה קאדיו

מירושה קאדיו

 

סיפור 4: כל בני הכפר היו מוסלמים. אנחנו הענקנו מחסה לילדי האלוהים ובכך קיימנו את הבֶסה.

נולדתי ב- 1910. ב- 1943, בזמן צום הרמאדאן, הגיעו שבעה-עשר אנשים מטירנה לכפר שלנו, שאן ג'יארגה, כולם ברחו מהגרמנים. בתחילה, לא ידעתי שהם היו יהודים. פיזרנו אותם בין הכפריים. אנחנו הבאנו אלינו את שלושת האחים למשפחת לזר.

היינו עניים- אפילו שולחן אוכל לא היה לנו- אך אף פעם לא הרשנו להם לשלם עבור מזון ומחסה. אני עצמי הייתי כורת עצים ביער ושואב מים. ירקות גידלנו בגינתנו, כך שהיה לנו מספיק אוכל. היהודים הסתתרו בכפר במשך חמישה-עשר חודשים. הם התלבשו ככפריים מקומיים להדמות לנו. אפילו המשטרה המקומית ידעה על כך שאנחנו מסתירים יהודים. אני זוכר שהם דיברו במספר שפות שונות.

בדצמבר 1944 הם עזבו לפרישטינה, שם עזר להם אחיין שלנו, שהיה פרטיזן. מאותו רגע איבדנו כל קשר עם האחים לזר. ב- 1990, ארבעים וחמש שנה לאחר המלחמה, שלמה ומרדכי לזר יצרו עמנו קשר מישראל.

הסיפור סופר מפי לימה באלה  

לימה באלה

 לימה באלה


סיפור 5: למה אבי הציל זר וסיכן את חייו ואת כל הכפר? אבי היה מוסלמי אדוק, הוא האמין כי להציל חיים משמעו מקום מובטח בגן-עדן.

ביתנו היה בפוקה. אבי היה בעל חנות מרכול למצרכי מזון. זו הייתה חנות יחידה מסוגה באזור. יום אחד הגיע רכב גרמני ובו תשעה-עשר אסירים אלבניים בדרכם לעבודות פרך, ויהודי אחד שגורלו נחרץ למוות. אבי דיבר גרמנית שוטפת והזמין לחנותו את הגרמנים והציע להם אוכל ויין. הוא השקה אותם לשכרה.

בו זמנית הוא החביא פתק בתוך פלח מלון ונתן אותו ליהודי הצעיר. הפתק הורה לו לקפוץ ולברוח ליערות ולחכות לו בנקודה מסוימת. הנאצים כמובן התרעמו על הבריחה, אך אבי טען שהוא חף מפשע. הם לקחו את אבי לכפר והעמידו אותו מול הקיר, ודרשו לדעת היכן מסתתר היהודי.

ארבע פעמים הם הצמידו אקדח לרקתו. הם גם איימו לשרוף את הכפר אם אבי לא יגלה. אבי לא דיבר ולבסוף הם עזבו. אבי חילץ את הצעיר מהיער והסתיר אותו במשך שנתיים בביתו עד תום המלחמה. שמו של הצעיר הוא יהושוע ברוכוביץ'. בכפר היו שלושים משפחות, אך אף אחת מהן לא ידעה על כך שאבי הסתיר יהודי. יהושוע עדיין בחיים. הוא כיום רופא שיניים וחי במקסיקו.

הסיפור סופר מפי אינוואר עלי שק'אר (בנו של עלי שק'אר פאשקאי)

 

 

אינוואר עלי שק'אר ליד פסלו של הגיבור האלבני הלאומי שקאנדרבג

אינוואר עלי שק'אר ליד פסלו של הגיבור האלבני הלאומי שקאנדרבג


לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן