title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת יתרו

פרשת יתרו

ביקורו של יתרו מעורר את משה למנות מערכת משפט מדורגת ומסועפת, ובה שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. רבותינו עושים את החשבון של כמות הדיינים ביחס למספרם של בני ישראל, ומגיעים למספר גבוה מאוד, של 78,600 דיינים:

שרי אלפים - שש מאות, שרי מאות - ששת אלפים, שרי חמשים - י"ב אלף, שרי עשרות - ששת רבוא

נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות

רבי אברהם אבן עזרא מסיק מכאן על חכמתו של עם ישראל, שהרי 'שמינית מחנה ישראל היו חכמים'.

לרש"ר הירש הצעה אחרת, שמלמדת לא רק על כמות הדיינים, אלא גם על ההיררכיה הפנימית שביניהם.

לדבריו, לא בחר משה כל כך הרבה דיינים בבת אחת, והחליט כי אלו שרי אלפים ואלו שרי עשרות, אלא מדובר בתהליך מדורג של בחירת השופטים, עד להגעה לבכירים שבהם:

נראה, כי תכלית המערכת הזאת לא היתה אלא להנהיג דירוג של סמכויות, ו"שרי אלפים" וכו' אין פירושם: ממונים על אלפים וכו', אלא אנשים שנבחרו מתוך אלפים וכו' כטובים וכמעולים שבהם.

"שר אלף" היה איש שנבחר מתוך אלף אנשים, "שר מאה" - מתוך מאה וכן הלאה.

דבר ברור הוא, שאם מכנסים את העם בקבוצות של אלף איש ובוחרים מכל אלף את האיש המעולה, ואחר כך בקבוצות של מאה שמהם שוב מפרישים את המעולה שבהם, וכיוצא בזה עד לקבוצות של עשרה, הרי מתקבלים ארבעה סוגי אנשים, שכל הקודם בהם עולה על הבאים אחריו במעלות האופי והיכולת.

גישה זו השתמרה גם במערכת בתי הדין של עם ישראל בימי מלכותו העצמאית, כאשר בית דין של שלושה היה בכל מקום, בית דין של עשרים ושלושה בכל עיר, שני בתי דין של עשרים ושלושה היו בירושלים, ועליהם סנהדרין – בית הדין הגדול של שבעים ואחד הדיינים. ההדרגה שבין השרים משמרת לא רק את המדרגיות, אלא מסייעת גם לשלום שבין הדיינים, שהרי ללא המדרג עלול היה להיווצר 'ריב סמכויות' כדברי הרש"ר הירש, ש'היה רחוק מאד מן ה"שלום" שמערכת השיפוט הזאת אמורה היתה לקדם'.

אך הרבי מנחם מנדל מקוצק, שיום פטירתו חל השבת (נפטר לפני 158 שנים) לא מקבל את הצעתו המרתקת של הרש"ר הירש, וברור לו שהדיינים היו כולם בעלי איכויות שוות. מכאן, תוהה הוא מדוע חלקם מונו כשרי אלפים וחלקם כשרי עשרות? (ובמובלע שבה גם תמיהת הרש"ר הירש- כיצד יגיעו שופטים בעלי איכויות זהות שכאלו לידי שלום, ולא יריבו זה עם זה, או יתהו זה על סמכותו של זה).

תשובתו של האדמו"ר חוזרת אל איכויותיהם של הדיינים - אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלוֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, כאשר, כדרכו, מדגיש הרב'ה מקוצק את היותם אַנְשֵׁי אֱמֶת.

לאור זאת הוא מעיר בקיצור – "ונראה שלכן נבחרו דייקא אנשי אמת, כי המושרש במידת האמת אינו מקפיד".

תכונתו זו של השופט הופכת אותו לנטול אגו, לכזה שכבודו לא עומד במוקד עשייתו ותפקידו הציבורי, אלא נאמנותו לאמת, ורק היא. זהו הכלי שבסופו של דבר גם משכין שלום. כאשר נאמנים לאמת, כאשר לא מסתלפת התמונה בגלל הכבוד המטה הכל אל השקר, הרי שיכול האדם לקבל את הזולת בתפקידו הציבורי – כשופט או כל תפקיד אחר- ולא להקפיד.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי