title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת בוא

פרשת בוא

לאחר שעבדי פרעה שומעים על מכת הארבה, הם משדלים אותו לשחרר את בני ישראל, מתוך החשש שמצרים הולכת לאבדון. פרעה ברגע של חולשה מציע למשה להוביל את בני ישראל המעוניינים לעבוד את ה', אך שואל מִי וָמִי הַהֹלְכִים. תשובתו של משה נחרצת - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ...

מעבר לכך שיציאת מצרים היא אירוע משפחתי, ציבורי ולאומי, היא צופנת בחובה את סוד היחס הנכון של הצעירים אל המבוגרים והזקנים, את הלימוד שמתרחש בליל השימורים של יציאת מצרים, את הילדים השואלים 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם'? ואת מצוות ההורים 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'.

ביום רביעי בלילה קראתי דברים שכתב יואב שורק, איש עפרה, על הלילה שלפני הפינוי בעמונה. דבריו נגעו בי מאוד, והתחברו לאותה חווית 'בנערינו ובזקנינו' המתוארת בפרשה, והאירו את דמותו של הנוער באור יקר:

עמונה, ליל חורף מואר

לקראת חצות עליתי לעמונה לתת חיבוק לכמה אנשים טובים, חברים, בלילה האחרון שלהם בביתם. הדרכים היו חסומות, ואף שבכיסי היתה תעודת העיתונאי – שאולי היתה מאפשרת לי כניסה בדרך המלך – הלכתי כמו רבים אחרים בין הזיתים והטרשים, הבוץ והסירה הקוצנית, בלילה קר ומואר ויפהפה, אל הואדי ואל ההר שמעליו, כשבני בן ה-16, שרצה לחבור לחבריו ולהיות שם, מוליך אותי אחריו.

ומה שמצאתי בעמונה, היה מאיר ומפתיע ומלא השראה ונחמה. אילו הייתי יכול להתחרות בנעמי שמר, הייתי כותב משהו על המון הדברים היפים שראו עיניי בהיאחזות עמונה שבהר.

הדברים היפים הללו היו מאור הפנים והחכמה של העמונאים – והנוער.

באתי בחשש. אני רחוק מלהתלהב מפסטיבלי-פינוי, מנהירה של נוער אל 'אקשן', מססמאות לא מדויקות שבהכרח מלהיטות את הרוחות. אני גם מתנגד לפינוי מתוקשר וטראומטי, שבעיניי מזיק להתיישבות, מזיק למדינת ישראל, ומשרת את מי ששמחים לאידם של המתיישבים.

אבל מה שמצאתי היה רוח אחרת, שכל כך יקרה בעיניי, שאני מצטער שישראלים מעטים כל כך זוכים לפגוש בה. מצאתי נערות ונערים שאין לי שפה משותפת אתם – אני ממש 'זקן' ולא בעניינים – אבל יש לי ערכים משותפים אתם. נערות ונערים שחיים במציאות ולא בעולם וירטואלי, שיש בהם מורכבות ועדינות ואמת ואומץ. שיש להם עמוד שדרה ויש להם אמונה.

כמעט כל בית בעמונה הפך הלילה למעין כפר נוער קטן. צחוקים, גיטרות, שקי שינה, לוגיסטיקה ושיחות. ופליזים וחמצווארים ופאות וראסטות ובלנסטונים. וכיפות רגילות וכיפות גדולות וראשים גלויים ובנים שעם הבנות וכאלה שלא ווופלים וקפה ופה ושם סיגריה. אבל לא על זה רציתי לספר.

בבית של דוד ומניה, בית צנוע בחומר ועשיר ברוח – מלא ספרים ומוסיקה ואמנות ונשמות גדולות – הצטופפו להם כשלושים נערים ועוד כמה בנות, בסלון ובמטבח ובחדרים ובין תיקים גדולים, עד שברגע מסוים ביקש מישהו שיתרכזו כולם בסלון לשמוע כמה דיבורים. והנה באחת היה שקט נעים, ומניה דיברה על שמונה עשרה השנים שהם חיים שם, על הילדים שגדלו בבית ועל הבית שגדל לאטו אתם ועל הכאב שבעזיבה ועל התפילה והאמונה שהכל יהיה בסופו של דבר לטובה ועל הציפייה שתהיה כאן מחאה ולא השלמה, אך לא אלימות, כי למה להוסיף רע וכאב. ודוד דיבר על הרגע ההיסטורי שהם שותפים לו בהיותם כאן, ועל כמה מרגש שבאו להיות אתם, ועל מה שיוכלו ללמוד ולקחת אתם מהחוויה הקשה אך הנוקבת ומצמיחה הזו.

והנוער – רובו עומד – מקשיב בצמא, בסבלנות, משדר כבוד בוגר לבוגרים ממנו וחיבוק אמתי לעמונאים. בלי הפרעות קשב וריכוז ובלי לרפרש סמארטפונים ובלי לפטפט זה עם זה. מין שעת רצון של כנות ואמת, והרבה אור. והדיבור – על ערכים, על מציאות קשה, על התגברות, על איפוק, על אמת, על צדק, על טוב. דיבורים שיש מי שסבורים שפסו מן הארץ...

אנשי עמונה שפגשתי הלילה מיואשים, מאוכזבים ומתוסכלים - אך גם שלווים, מפוכחים, מאמינים ומלאי חזון. והנוער – שלא פעם מושמץ בסיטונות משמאל על ידי מי שמתייגים אותו כלאומן וגבעותי, ומושמץ בסיטונות מימין על ידי מי שסבורים שאינו מחויב מספיק – הנוער הזה לימד אותי הלילה פרק בענווה.

זו האמת חברים. ואם אתם מאלה ששתולים בתוך דימוי אחר לגבי האנשים ומאבקם, לגבי הנוער וטיבו, לגבי המקום ממנו יכולה לצמוח תקווה לארץ הסבוכה הזו – חבל, חבל כל כך שלא באתם לחוות ולראות. במקרה הזה, הנרטיב השגור הוא כנראה הדבר הרחוק ביותר מן האמת.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי