title
title
title
title
title
title
סיפורי מקום - יפקה נתנזון

היכרות עם יפקה נתנזון

דמותה של יפקה תמיד בלטה לי בנוף ותיקי "גיל עוז", בעיקר בטיולי העמותה

אישה מבוגרת, נחושה ונמרצת, צועדת עם כולם,


לעיתים גם מועדת אך מתעקשת לא לקבל עזרה ותמיד - מצלמת!

למדה צילום לאמכבר אצל אתי חן ברייר ומצלמת בידני ולא באוטומט וזה לא קל! נמשכתי אליה ואמרתי לעצמי: "זו אישה מעוררת השראה! שווה לי להכיר אותה מקרוב!" תאמתי איתה ראיון בביתה בקיבוץ רשפים. מהרגע הראשון הכול זרם: יפקה פתחה לי את השער, חיכתה לי בחנייה, הובילה אותי לביתה. מיד התרשמתי מגינתה המטופחת, צמחים יפים ועציצים שמושקים ידנית ע"י ביקורת עם האצבע, מסבירה לי יפקה.

הבית הוא ה"חדר" של הותיקים שנבנו לו רק כמה תוספות קטנות אך חיוניות. הבית עמוס פריטים ועם הרבה תמונות יפות פרי יצירתה של יפקה. ניכר שידה שולטת בכל.

יפקה מעידה על עצמה: "כזאת אני, עצמאית וחיונית, הכול אני עושה לבד, רק פעם כשהיו לי שברים בידיים נזקקתי לעזרה..."

יפקה ספרי לנו קצת על עצמך, בת כמה את, היכן נולדת וגדלת?

"התאלמנתי לפני 10 שנים. אני בת 83, נולדתי ב-31.3.33 ברמתיים אז, כיום הוד השרון. אבי, דוד רוטר, הגיע ארצה מבולשובצה


שבגליציה בשנת 1926. לא היה לו אף קרוב בארץ, כל משפחתו נספתה בשואה... ניסה לברר ב"יד ושם" ושם התברר לו שכל תושבי העיירה נשלחו לבלזץ והושמדו...

אמא ברטה, נולדה בפולין. קודם נסעה לארה"ב והגיעה ארצה רק ב-1932. כאן בארץ גרו כבר הוריה של אמא, סבא יעקב וסבתא חיה דינה. כשיצאו מפולין לא אישרו לסבתא להיכנס לארה"ב לכן החליטו לעלות ארצה. סבתא בנתה בית בשכונת שפירא בת"א על גבול יפו-ת"א. גרו שם המון אנשים מהעיר שלה. שם התאלמנה מסבא יעקב. שמי יפה בגלל הקרבה לשמו... סבתא הייתה אישה דתית ורכשה לה חלקת קבר בהר הזיתים. היא ביקרה אצלנו מדי פעם וגם אנחנו נסענו אליה. כשחלתה במחלה כרונית טיפלנו בה... היא נפטרה אצלנו ב-1944 בגיל 84, נפטרה ביום השני של ראש השנה כיאה לצדיקים והיא באמת הייתה אישה צדיקה ומאמינה, שתרמה רבות לסביבתה הקרובה, בשכונה שבה גרה...

אבא דוד ואמא ברטה הכירו כאן בארץ, התחתנו והגיעו לרמתיים. נולדתי בבי"ח הדסה ת"א. אני בת יחידה, נורא עצוב... אז התנאים היו קשים, אבא עבד קשה בסלילת כבישים בארץ ובעונה בקטיף בפרדס, אמא גם עבדה בקטיףואח"כ כעקרת בית. אבא התחיל להיות חקלאי,

לאט לאט הקים לול תרנגולותלביצים וזו הייתה פרנסתם במשך כל השנים, בדוחק - אך הסתפקנו במועט, כפי שכולם חיו אז.

היה לנו צריף קטן מאוד,


כולם גרו אז בצריפים. גרנו בו במשך 10 שנים ואח"כ עברנו לבית גדול ומרווח באותה חצר. שטח החצר היה גדול הייתה בו גם גינת ירק ובה כל סוגי הירקות שאנחנו מכירים היום, עצי פרי למיניהם, אפילו שלושה זנים של גפן.


הם היו אנשים בעלי דעה, חרוצים, מסורים ועוזרים לאנשים. ספגתי זאת וזו הרוח שאני זכיתי לקבל מהם ע"י דוגמא אישית! מגיל 10 הייתי ב"השומר הצעיר" ומאז אני כך, כפי שהתרשמת ממני, דעתנית!

אימי נפטרה כשאני בת 33, אבי נפטר כשאני בת 45 ואז אמרתי לעצמי: "אני יתומה..."

אני מרגישה שמאוד חשוב ליפקה לספר על מורשת אבותיה ומשתדלת לא להחסיר מילה. אני מנסה לשאול ולהחזיר אותה לזיכרונות טובים מימי ילדותה והתבגרותה:

"הלכתי לגן הילדים שכולם הלכו אליו. הייתה לי גננת אהובה שקראו לה בת שבע. הגן היה מאוד פעיל, היה בו גן ירק, משחקים וכלי נגינה. כיתה א' למדנו בגן. בכיתה ב' עברתי לבי"ס לילדי עובדים בכפר מלל. למדתי בו עד כיתה ח'. בתיכון למדתי שלוש שנים בכפר סבא.

למדתי במכינה לגננות בגבעת השלושה שנה בלבד והחלטתי ללכת לקיבוץ נירים שם השלימה קבוצה של חברת נוער שבאה מכפר מסריק. שהיתי 10 שנים בנירים. עבדתי בכל מיני עבודות, גם בחינוך, אך זה לא כל כך עניין אותי... הקיבוץ חיפש מישהי לאחות, קיבלתי את ההחלטה ויצאתי ללמוד את המקצוע. למדתי בבי"ח השרון בפתח תקווה בקורס מיוחד לאחיות ההתיישבות העובדת, "אחות מעשית"כדי לספק את צרכי הקיבוצים. למדתי שם שנתיים (1954-1956),


חזרתי לקיבוץ ועבדתי 4 שנים במרפאה.

זו הייתה תקופה קשה של הפגזות המצרים, פדיונים,

באחת ההפגזות נהרג חבר מהמייסדים

ונפצעו קשה מאוד שני רפתנים נוספים שעבדו ברפת ושחררו את העדר, שניהם קטועי רגליים... אריק שרון יזם פעולות תגמול באזור."



יפקה ובעלה מיקי ז"ל

באיזה נסיבות הגעת לקיבוץ רשפים?

" הכרתי את האיש שלי, את מיקי (מיכאל) ממשפחתנתנזון. הייתה לו משפחה גדולה שתי אחיות, שני אחים, הורים והמון דודים, אנשים חמים ולבביים וזה היה יופי בשבילי! הוא רומני במקור, עבר את השואה במחנה עבודה ברומניה. ברח משם, וגיסו הסתיר אותו מפני השלטונות במשך כמה חודשים. הוא היה בקפריסין חצי שנה והגיע ארצה ב-1947 בן 23. הוריו עלו ארצה וגרו במגדיאל. אני הייתי אחות בנירים והגעתי למחלקת הבריאות של "השומר הצעיר" בת"א והוא בא לברר תנאים בשביל הוריו המבוגרים ושם נפגשנו... לפני שהתחתנו היה מיקי בנירים כמה חודשים, עבד במטעים, לבסוף החלטנו שבאים לרשפים. אצלי ההחלטות הן מהירות ונמרצות. החלטתי לחיות איתו ברשפים. שנים היו לי לבטים קשים וגעגועים עזים לנירים, השארתי חברים, ידידים ואת הנוף... זה קיבוץ ישראלי, רשפים ביסודו הוא קיבוץ של רומנים אך זה לא הפריע לי... ב-1960 הגעתי לרשפים, הבאתי מעט ציוד וסדרנו לנו חדר בחדר שהיה של מיקי. נולדו לנו 4 ילדים וכיום יש לי 12 נכדים: את שתי הבנות הראשונות, יעל (55) ושולמית, ילדתי בהבדל של שנה ואח"כ את שני הבנים, יובל (52) ואורי (42).

יעל גרה בקיבוץ שניר, עוסקת בחינוך בתנועה בגיל הרך ובכיתות יסוד. עובדת בקרן קרב בקרית שמונה ובקיבוצים בסביבה. היא גרושה ויש לה בן, שחר (25) ובת, טל (23).

שולמית חרדית, גרה בביתר עילית בדרך לגוש עציון. יש לה בן, חנניה (18,5), לומד בישיבה גדולה ובת, רבקה (15,5), לומדת בכיתה יא'. יש לה משפחה טובה ויפה, עם חינוך טוב. האבא כל הזמן לומד. שולמית סייעת בגן. משפחה תורמת ויצירתית.

יובל בנישואים שניים, נולדו לו 3 ילדים עם טלי אשתו הראשונה. עם לאה אשתו השנייה התחתן לפני 10 שנים. שניהם חזרו בתשובה אך אינם חרדים. יובל אבא טוב, חרוץ, מסור ואוהב. סקרן עם ראש פתוח, קורא הרבה ומתעניין בדת ובעולם. הוא עובד, עוסק בשיפוץ בתים, גר בבית אבן שבנה באבירים מאבן ירושלמית אמיתית שפירק מבית אחר. אלה ארבעת ילדיו: נתנאל (בן 26 ), ענבר (בת 25 ), עדן (בת 19) והודיה (בת 7).


יפקה עם חלק מנכדיה


אורי נשוי לאושרית (38), מורה לחינוך מיוחד באמצעות בעלי חיים. למדה באורנים והיא אחראית על החינוך המיוחד בתיכון של בית ספרה. אורי דייג חרוץ, פועל מסור ואבא טוב. יש לו 4 ילדים: ליאור (בת 13) ושלישייה בני 10: אלה (בת), שירה (בת) ויהב (בן).

כל ילדי חיים בצניעות ומסירות רבה מאוד, לא שואפים לגדולות..."




במה עסקת בקיבוץ כל השנים?

"היינו שתי אחיות במרפאה, היו תורנויות בינינו כל השבוע ובשבת, אך מי שגר לידי קרא לי ומי שגר לידה קרא לה. מיקי היה בעל ואבא מסור מאוד,כשהייתי במרפאה, הוא היה כאן בבית וטיפל בילדים באהבה רבה תמיד.


אחרי 20 שנות עבודה במרפאה עבדתי בהבטחת איכות במפעל הקיבוץ "טרפלקס" מפעל לצנרת מפלסטיק. החלפתי כיוון בגיל 57 ויצאתי לקורס תפירה של חצי שנה במדרשת רופין בכדי לעבוד במתפרה. עבדתי במתפרה הרבה שנים ונהניתי עד שנסגרה..."

את רוצה לספר לנו קצת יותר על מיקי בעלך?

"מיקי היה איש כלבבי! אוהב אדם פתוח וחם. עבד בפלחה בשנים הראשונות אח"כ היה "איש מים", כלומר, אחראי על חלוקת המים בבריכות הדגים ובכל שטחי רשפים.

הוא כתב הרבה לאירועים במשפחה ובחיי הקיבוץ, למסיבות, לחגים, לחתונות, לאירועי סוף שנה בחינוך, ליציאת הבת הבכורה לצבא ולשחרורה ועוד הרבה הרבה...היה אבא מסור, טיפל בילדים ובנכדים שבאו לבקרנו לעיתים קרובות.

השיא בחייו היה הכנסת המחשב למערכת הקיבוצית ברשפים לפני 30 שנה. בתנאים קשים נסע ל"גרנות" בערבים כשהמחשבים היו שם פנויים. במשך שנים עזר לחברים שהתקשו בלימוד המחשב ללא חשבון וזמן.

בעצם הוא היה אוטודידקט,

לגבי שפת המחשב וגם לגבי שפות העברית, רומנית, צרפתית ולטינית.


בשנותיו האחרונות סבל מכל מיני בעיות רפואיות. עד גיל מבוגר היה צמוד למחשב עד שמישהו אחר נכנס להחליפו."



















יפקה, יש לך תחביבים? באיזה חוגים את משתתפת בגיל עוז?

"לפני גיל עוז למדתי משך שנתיים ציור בצבע שמן אצל סוזי במסילות.

בחוגי גיל עוז אני יותר מעשר שנים. החוג הראשון שלי היה יוגה ומדיטציה עם אסתי אור יום. עם רעות בלזר אני בפלדנקרייז כבר 8 שנים, זה נהדר, מדבר לנשמה, למחשבה ולתחושות... למדתי ברידג' משך 3 שנים , זה נחמד ומעניין אך הפסקתי כי אין לי ברשפים מישהו שיכול לשחק איתי בכדי לתרגל... כבר 12 שנה לומדת תולדות האומנות עם עטליה הלמן וזה נהדר! עם אסיה לשם ציור בפחם וצבעי מים. עם דרורה הלוי תנ"ך. עם אבישג איילי עגנון. קולנוע עם דורית צמרת. ויש גם את חיטוב המוח.

צילום כתחביב תמיד אהבתי. צילמתי במצלמה אנלוגית, לכל נכד פיתחתי ושכפלתי אלבום תמונות. היום הכול במחשב. רק כשלמדתי 3 שנים אצל אתי חן ברייר זה הפך לתחביב מחייב יותר. בתחילה נסעתי אליה לסטודיו בניר דוד להכרות של המצלמה הדיגיטלית. "


יפקה הצלמת


אני רואה שאת מסתדרת יפה מאוד עם המחשב!

"אתי היא זו שלימדה אותי להסתכל, לצלם הרבה ולברור במחשב את הטוב, או הכי טוב בעיני."

נשארת לבד בקיבוץ?

"אורי בן הזקונים (כבר בן 42) חי ברשפים עם אשתו וארבעת ילדיו. אני אישה עצמאית וחיונית. איני רוצה להכביד עליהם. ביום שלישי אני עורכת קניות בבית שאן כי איני רוצה לשלם ביוקר בכל-בו בקיבוץ, לעיתים אני לוקחת את רכזת הבריאות כנהגת בתשלום או שאני נוסעת באוטובוס. לפני כמה חודשים המשפחה ארגנה לי טיסה בבלון פורח יחד עם הבת והנכדה!

לפני שבוע נסעתי לבד ברכבת העמק בכדי לראות ולצלם, נסעתי מרשפים בשני אוטובוסים אך האוטובוס הגיע בדקה אחרי יציאת הרכבת. אז חיכיתי וצילמתי בינתיים. עליתי על הרכבת והמשכתי לצלם עד חיפה, שם נגמרה לי הסוללה. ירדתי בעתלית, חיפשתי כוס קפה ובקושי מצאתי, זה לא ממש על שפת הים. מזמן לא ראיתי את הים והצטערתי שלא ירדתי בחוף הכרמל..."








כל הכבוד יפקה! יישר כוח ואין כמוך! שתזכי לעוד הרבה שנים של עשייה, יצירה וסיפוק עם שפע בריאות ואהבה מכל סובביך! ותודה רבה על השיתוף וגילוי הלב!

אחרי שציידה אותי בשקית תפוזים שקטפה מהעץ, נפרדתי לשלום מיפקה כשהיא צופה בחושך על מכוניתי המתקרבת לשער ופותחת לי אותו מרחוק...

אכן אשת חיל יפקה הזו ואישה מעוררת השראה!

ראיינה

ברכה יואל

שדה נחום