title
title
title
title
title
title
משתפים - רקפת ורודה

רקפת וורודה - שלומית שניר - 15.1.2017

על צלע גבעה ירוקה בגליל, ליד סלע בזלת אפור,

צומחת רקפת וורודה, בת בכורה לאימא פקעת.

לרקפת שלוש אחיות צעירות, שהן ניצני רקפות.

פעם, גם רקפת הייתה ניצן, חמשת עלי הכותרת שלה

היו סגורים ומגולגלים כלפי מטה.

כשגדלה, רצתה מאוד להתמתח.

רקפת הפשילה כלפי מעלה במאמץ, עלה כותרת אחד.

אחריו העלתה עלה שני.

נשמה, אספה כוח, וזקפה עלה שלישי.

אז הרימה את הרביעי,

ולבסוף הניפה את העלה האחרון, החמישי.

חמשת עליה, הגנו מפני רטיבות על האבקנים שלה,

שהתפתחו בתחתיתה.

בבוקר באו טיפות מים צלולות ושקופות וירדו על ראשה.

הן נספגו באדמה ומילאו במים את גב-הסלע .

"אימא, שאלה רקפת, מה זה?"

זהו גשם, ענתה פקעת, שמרטיב ומנקה את ראשך,

הוא אינו פוגע באבקנים שלך, וכך תוכלי להתרבות.

אני בשורשיי, קולטת טיפות גשם ומעבירה

אותן לעליי ולפרחיי, ולכן את זקופה ואינך צמאה."

" גם אני רוצה להיות טיפת גשם, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, ענתה פקעת, הגשם יורד משמים, ואילו את, על הקרקע,

מחוברת אלי בגבעול חום."

ציפור נחתה על זיז הסלע, פושטת את רגליה, ואוספת את כנפיה.

היא הלכה עד הגב, ושתתה ממנו מים. אז הבחינה הציפור ברקפת,

וציצה לה שיר שמח. "אימא, שאלה רקפת, איזו ציפור זו?""זהו

נחליאלי, ענתה פקעת, הוא מגיע אלינו בחורף, מעבר לים, מארץ

רחוקה "."גם אני רוצה להיות נחליאלי, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, חייכה אימא, הנחליאלי עף בניתורים גבוה מעלינו, ואילו את, על

הקרקע,מחוברת אלי בגבעול רך."

בצהריים, הרגישה רקפת דגדוג שהלך והתגבר. רקפת נעה אנה ואנה.

היה זה משב אוויר, שהמה בקול: אוו.. אוו.. אוו.. "אימא, שאלה

רקפת,מי זו?" "זוהי רוח, ענתה פקעת, היא חזקה ומנענעת אותך.

לך רקפת, יש גבעול גמיש ולכן היא איננה יכולה לשבור אותו."

"גם אני רוצה להיות רוח, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, צחקה אימא, הרוח נושבת חופשייה במרחבים, ואילו את,

על הקרקע, מחוברת אלי בגבעול גמיש וחזק."

אחר-כך, רעדה הקרקע ונשמע קול צהלה. רקפת ראתה במורד

הגבעה,עדר קטן, שרקע ברגליו, ודהר במשובה, על כרי הדשא.

"אימא, שאלה רקפת, מי אלה?" "זהו עדר סוסים, ענתה

אימא פקעת,הם אכלו עשב לשובע,

ועכשיו הם דוהרים, יפים וחסונים.

הסוסים אינם אוכלים רקפות, כי טעמנו איננו טוב להם."

"גם אני רוצה להיות סוס, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, הסבירה פקעת, הסוס דוהר על גבי הקרקע ואילו את צומחת

ממנה,ומחוברת אלי בגבעול נאה."

לפנות ערב, נשמע זמזום.. רקפת חשה בריח מתוק של יצור שעיר,

שעף והתקרב אליה. "אימא, שאלה רקפת בהתרגשות, מי זו?

זוהי דבורת-דבש, ענתה אימא פקעת, היא באה לאסוף אבקה,

מהאבקנים שלך, שהבשילו."

סיפרה דבורה לרקפת: "הבוקר עפתי מהכוורת. פתאום, התחיל לרדת

גשם, וכמעט שהרטיב את כנפיי. לכן, מצאתי לי מכסה, באחד העצים.

כשפסק הגשם, ביקרתי רקפות נאות כמוך, לא הרחק מכאן.

ראיתי נחליאלי, שטבל בהנאה בשלולית.

עפתי בעזרת הרוח, מעל עדר סוסים,

עד לצלע הגבעה, ושם ראיתי אותך, רקפת וורודה.

כמה אני שמחה שנפגשנו!

באתי לאסוף אבקה מהאבקנים שלך."

שאלה רקפת את דבורה: "ומה תעשי באבקה"? ענתה לה דבורה:

"אנימאביקה את פרחי העצים והצמחים כדי שיתרבו.

ישנם פרחים ריחניים , שאני מוצצת מהם צוף.

ממך רקפת, שאינך ריחנית, אני אוספת אבקה,

שמזינה אותי ומקיימת את משפחתי בכוורת."

שמחה דבורה ברקפת ורקפת שמחה בדבורה, והן התיידדו.

דבורה הבטיחה לרקפת, שתבוא שוב מחר, והוסיפה:" כאשר ייפתחו

ניצני אחיותיך אבוא עם אחיותיי הדבורים לבקר אתכן."

הלילה עטף את צלע הגבעה בשמיכה כהה,

ורקפת הרגישה שהיא עייפה מאוד.

לפני שנרדמה, היא התקרבה לאימא פקעת ולחשה לה:

"טוב לי שאני רקפת, ונעים לי לצמוח ממך, אימא,

ולהיות מחוברת אליך בגבעול." והיא נרדמה.