title
title
title
title
title
title
מומלץ לנכדים

לאן הולכות הדאגות בלילות - כתב ואייר אנתוני בראון

הוצאת "כנרת- זמורה ביתן"

מתוך גב הספר (כריכה אחורית):

"אַבָּא שֶׁל אִילִי תָּמִיד אָמַר: "אַל תִּדְאַג, יֶלֶד."

אִמָּא שֶׁל אִילִי תָּמִיד אָמְרָה: "לֹא נִתֵּן לְשׁוּם דָּבָר לִפְגֹּעַ בְּךָ."

אֲבָל לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת אִילִי חָשַׁב מַחְשָׁבוֹת מַדְאִיגוֹת

עַל הָעֲנָנִים וְעַל הַגֶּשֶׁם וְעַל הַצִּפּוֹרִים הַגְּדוֹלוֹת בַּשָּׁמַיִם."

לאילי, הילד הקטן מהספור המקסים הזה, יש הרבה דאגות, במיוחד לפני השינה. למי מאתנו אין?

בכתיבה פשוטה וישירה, עם איורים מרהיבים ביופיים, פורש בראון את סיפורו של הילד אילי היוצא בלילה למסע מלא דמיון ורגש כשהוא דואג "להמון דברים". כאשר הטקסט הוא מועט וקצר וכתוב באותיות גדולות, השפעת האיורים כה חזקה, עד כי תחושת הדאגה מחלחלת גם אל הקורא הבוגר.

אנתוני בראון, סופר ומאייר בריטי, הוא מגדולי היוצרים של ספרי ילדים בימינו. ספרו "גורילה" מוכר לילדים רבים בישראל. בראון הוא המאייר הבריטי הראשון שזכה בפרס אנדרסן היוקרתי, על שום תרומתו לספרות הילדים.

סבתו מצליחה לפתור את בעיית הדאגות של אילי. היא מעניקה לו בובת דאגה קטנה, שלה יוכל לספר את דאגותיו ואיתה יתחלק בפחדיו ורגשותיו. ברגע שאילי מרגיש שפרק את דאגותיו מלבו ואינו לבדו בעולם, הוא שם את בובת הדאגה מתחת לכר וישן שינה עמוקה ללא דאגות.

אלה לא סתם בובות. בעמוד האחרון בספר, המשמש כנספח, מסופר לנו שבובות אלה מקורן בגואטמלה, באמריקה התיכונה והן עשויות מחתיכות עץ, בדים וחוטים.האמהות והסבתות היו מכינות את הבובות האלה לילדים וכשהם גדלו, למדו בעצמם ליצור בובות כאלה, וסמכו עליהן שייקחו מהם את דאגותיהם בזמן שהם ישנים. המנהג הזה התפשט בכל העולם. (אולי ננסה גם אנחנו?)

הספר מתאר מה קרה כשאילי התחיל לדאוג לבובות שלו, שאליהן העביר את דאגותיו ויצר גם עבורן בובות דאגה.

מניסיוני עם הספר בעבודתי עם ילדים, הוא מתאים לגילאים שונים. רמת השיח משתנה בהתאם לגיל ואין ילד שלא נהנה מן האיורים המדהימים, המעוררים אסוציאציות אישיות רבות.

ניתן לרכוש דרך האינטרנט מארה"ב קופסאות קטנות עם בובות דאגה גואטמליות. בשבוע הבא אוכל לשלוח את הכתובת בה ניתן לרכוש אותן. זה ממש לא יקר.

חילקתי לילדים את בובות הדאגה שרכשתי, לאחר שסיפרתי להם את הסיפור , תוך כדי שיחה על הדאגות שלהם. בלילה הם "העבירו" לבובות את דאגותיהם ושמו תחת הכרית וספרו כמה ישנו טוב. עם הנכדות הפרטיות שלי זה הפך ממש לטקס. בנוסף הראו לי לאחר כמה זמן בובות שיצרו בעצמן.

הספר נפלא והאפשרות ליישום הרעיון מרגש.

דבי קורתי

כפר-רופין