title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - זיכרון בסלון

"אין שלם מלב שבור"

"זיכרון בסלון" - מפגש מלב אל לב

מוצאי שבת, ליל עשרה בטבת, "יום הקדיש הכללי".

התקבצו ובאו אנשים תושבי שכונת שלפים, חברים מקיבוץ רשפים להקשיב. לא רק לשמוע, להקשיב. להקשיב לסיפורם האישי של סימה ומישקה מרשלק. כל אחד ואחת וסיפורו שלו, אשר התאחדו יחד ליצירת זוג, משפחה ו...גבורה.

"זיכרון בסלון" צמד מילים המקפל בתוכו עולם שלם, עולם שבור, אך עולם המתקן את עצמו בנחישות, בהומור בגבורה ובעיקר באנושיות.

סימה ומישקה, אנשים מופלאים, אשר חוו את אימי הימים ההם בפולין ובאוקראינה, אשר פגשו את הרוע והסבל בהתגלמותם, שרידי חרב אשר אספו את כוחותיהם ואנושיותם והגיעו לקיבוץ והקימו משפחה לתפארת.


ישבנו מרותקים, נרגשים וכואבים, אך יצאנו מלאים וחדורים ברוח של לזכור ולהזכיר, לזכור את שהיה על מנת לתקן את ההווה והעתיד.

היה זה ערב של הקשבה, הקשבה מלב אל לב, פשוטה, ישרה ומלאת עוצמה והתרגשות.

שמחנו לארח בסלון ביתנו את מישקה וסימה ואת כל החברות והחברים שהתקבצו להקשיב.

בסיום המפגש מישקה ביקש לשיר את "פונאר", בעברית ובאידיש מה שריגש את כולנו מאוד. אתם מוזמנים לצפות, להקשיב ולהתרגש יחד איתנו - לחצו כאן.


מעט מהסיפור של מישקה שהעלה אותו על הכתב מצאתי באתר האינטרנט של נכדתו – מוזמנים לקרוא ולהקשיב על מנת לזכור.


נזכור ולא נשכח

15/4/2015

ערב יום השואה 2015. אני דור שלישי בישראל ותוהה איך המסרים של השואה והזיכרון הולכים ומתרחקים. סביי הם ניצולי שואה. הם איבדו את משפחותיהם בשואה, הם שרדו והקימו משפחות לתפארת בישראל. הם הקימו קיבוצים בישראל והם דוגמה ומופת לציונות בעבורי.

לפני שבעשנים, כאשר סבי היה בן 80, הכנתי לו הפתעה. קיבצתי את זכרונותיו וסיפוריו שהקלדתי בעמל רב במשך שנתיים לספר. ההתרגשות כאשר הגשתי לו את הספר עם כל המשפחה היתה בשיאה. בערב פסח האחרון ישבנו כל המשפחה סביב שולחן החג. סבי המקסים חגג יום הולדת 87. סיפורו הוא סיפור השואה והגבורה.

סבא שלי, מישק'ה מרשלק, הוא הגיבור שלי. מביאה כאן חלק מעדותו שנמסרה ליד ושם. למען לא נשכח.

השקט שלפני המלחמה

נולדתי בעיר רוקיטנו (כיום אוקראינה) כאזרח פולני בערב פסח 1928, כבן בכור לאבי ברוך ולאמי פסיה.לאחר שנתיים נולדה אחותי שושנה, לאחר מכן אחי מרדכי ולבסוף אהרון...לבסוף קנינו בית משלנו והיינו מאושרים. היתה לנו אדמה, עצי פרי וגן ירק. אני עזרתי לאבי לבנות אורווה עבור פרה, שנתנה חלב, ממנו עשינו מטעמי גבינה, שמנת וחמאה.

עיר הולדתי היתה עיר לא גדולה, עם בתי מסחר ובתי מלאכה. הלכנו לבית ספר "תרבות", שםלמדנו עברית, פולנית וחינוך ציוני. אני הייתי בתנועת נוער וחלמתי על ארץ ישראל.

אחרי הולדת אחי, אהרון, אמי קיבלה הרעלת דם ונפטרה. לא ניתן היה להצילה מכיוון שהיה רופא אחד בכל העיר וגם לא היו תרופות מתאימות. עד היום קיברה נמצא שלם ברוקיטנו.לאחר מות אמי עברנו לגור בעיר רובנה, שהיא עיר מחוז – גדולה יותר. אבי התחתן בשנית. חיינו בדירה ברחוב הראשי. אהבנו ללכת לראות משחקי כדורגל. בנוסף אהבנו מאד לשחות בנהר.

השואה

כאשר פרצה המלחמה בשנת 1939, הסובייטים נכנסו לעיר ואנחנו הפכנו לאזרחים סובייטים.

בחופשת הקיץ של שנת 1941 (עליתי לכיתה ו') נסעתי יחד עם אחותי שושנה לבקר את הדודים שלנו ואת סבתנו ברוקיטנו. בזמן זה פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה. לא יכולנו לשוב הביתה ונשארנו אצל הדודים. כך נקלענו בשנת 1941 לגטו תחת שלטון הגרמנים, נותקנו מאבינו ולא ידענו מה עלה בגורל המשפחה ברובנה.

בגטו הגרמנים התעללו ביהודים והרגו ללא רחם. בתחילה הכניסו מספר משפחות רב לכל בית ולקחו כופר נפש. לאחר מכן הרעיבו את כולם ואסרו על יציאה מהגטו. הגרמנים לקחו רבים לעבודות פרך. אפילו הצעירים עבדו, בעיקר בחפירות חורף להסקה ובתיקוני פסי רכבת. ההשפלה היתה טוטאלית. הסתובבנו עם טלאי צהוב על הבגדים ואסור היה לנו ללכת על המדרכות, אלא רק במרכז הכביש עם השוורים והסוסים. בכל פעם שגרמני התקרב היינו צריכים להסיר בפניו את הכובע.האוקראינים והפולנים האנטישמים שמחו לעזור לגרמנים ועשו לנו פוגרומים, אפילו לפני כניסת הגרמנים לעיר. אחר כך הם גם השתתפו בהרג יהודים.

לאחר שילד פולני הרביץ לי עם שוט, התקוממתי והשבתי לו כגמולו במקל עץ אלון. הסתבר שגם שברתי לו רגל. על כך נאלצתי להסתתר בעליית הגג של בית דודי. משפחת הילד התלוננה וקיבלתי מכות מהמשטרה האוקראינית-גרמנית-פולנית.

חיינו בגטו יותר משנה. בערב כיפור דודתי סיפרה שלמחרת הגרמנים מתכננים להרוג את כל היהודים. היא שמעה על האקציה מפי פולנים. אף על פי כן היהודים אספו זהב ככופר נפש עבור הגרמנים ועדיין האמינו שלהם זה לא יקרה.

הגבורה

ב 26.8.42 הגיע צו להתאסף בכיכר השוק לספירת האוכלוסיה היהודית ברוקיטנו. היינו מוקפים בגרמנים ובאוקראינים שספרו, הפרידו בין נשים וגברים והחלו בהרג. לפתע שמעתי צעקת אישה "הולכים להרוג אותנו, בירחו יהודים!". זו היתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אחותי. החלה המולה וכולם החלו לרוץ לכל עבר.

אני רצתי בטירוף לעבר פסי הרכבת, שם המתינו לנו הקרונות להובלת היהודים למחנה ההשמדה סארני והוצאה להורג. רצתי לכיוון סארני עם עוד יהודים שברחו, ולאחר כיברת דרך סטינו לכיוון היערות.בדרך תפס אותי לפתע שוטר אוקראיני צעיר שרצה להרגני. הוא אחז באקדח גרמני והיה לו כדור בקנה. אמרתי לו שייקח את מגפיי. כאשר הוא התכופף ניצלתי הזדמנות בלתי חוזרת. איני יודע כיצד היתה בי לפתע התעוזה והכוח לגבור עליו. הנחתי על ראשו אגרוף והוא התעלף. לקחתי בזריזות את אקדחו ויריתי בו.

המשכתי לרוץ ופגשתי בדרך שלושה נערים. ביער, בתוך הביצות, הבערנו מדורה שהיתה עבורנו לבית. אכלנו מכל הבא ליד ממה שמצאנו ביער. גנבנו תפוחי אדמה מהשדות וביצענו עבודות מזדמנות עבור איכרי האזור בעבור אוכל.

מצאנו קבוצת פרטיזנים והצטרפנו אליהם. נדדנו ממקום למקום ונלחמנו בגרמנים. אני הייתי גם מורה דרך לחלק מהקבוצות. הורדנו רכבות מהפסים והיו מטוסים גרמנים שהפציצו אותנו. אך היו גם מטוסים רוסיים שסייעו לנו. נלחמנו כך עד שהגיעה החזית הרוסית והביסה את הגרמנים.

לאחר המלחמה

בחורף 1944 חזרתי לרוקיטנו כדי לחפש אם נותרו קרובי משפחה. גיליתי שאחותי נהרגה ביערות. דודי ומשפחתם נהרגו, וסבתי נהרגה אף היא. מצאתי בני דודים, מהם נודע לי שאבי ושני אחיי עדיין בחיים.

אבי גוייס לצבא האדום ושני אחיי סבלו בבית ילדים. בן הדוד שלנו הגן עליהם. כאשר אבי בא לבקרם, הוא הואשם בעריקה ונאסר במחנה הסגר עד תום המלחמה ב 1945.

חייתי מספר חודשים עם בני דודי. עבדנו למחייתנו. כאשר נפתחה הדרך לפולין, הצטרפתי שם לקיבוץ הכשרה. עם הקיבוץ עברנו לגרמניה, שם הקמנו גרעיני הכשרה נוספים שפעלו לעלות לישראל.

נפגשתי עם אבי ואחיי בשנת 1946 בגרמניה.

התקומה

באפריל 1949 עליתי לישראל והצטרפתי לגרעין שלי, שהיה באותה עת בקיבוץ המעפיל. שם הכרתי את אשתי סימה. הצטרפנו לקיבוץרשפים כגרעין השלמה והתחתנו ב 1950. הקמנו משפחה בקיבוץ. נולדו לנו 3 ילדים. כיום יש לנו 5 נכדים ושתי נינות.

החלום שלנו לעלות לישראל ולהקים בה את ביתנו התגשם, אחרי התופת שעברנו. היום התנאים השתנו, ואני מקווה שתדעו, ילדים, נכדים ונינים, להמשיך חלום זה בדרככם.


לקריאת הסיפור במקור לחצו כאן

גדי ליאון

עורך "מעת לעט"

ועוד תמונה השווה יותר מאלף מילים