title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - להיות א-מנעטש...

שלום רב קוראנו היקרים

אדם, אדם, אדם

או אולי א-מנעטש היתה המילה המתאימה יותר.

האנושיות הבסיסית המכירה באנוש הנמצא סביבך.

מבחינה בצרכיו, רגשותיו ודעותיו

ומכבדת אותו באשר הוא אדם – א-מנעטש.

שני תיאורים מצאתי השבוע ברשת

המביאים בפשטות אנושיות זו מהי.

הסיפור הראשון הוא על מורה-

אבל לא...

החיים הם המדברים מן הדברים

יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלהשירשמו את רשימת שמותיהם שלהתלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר , בהשאירם רווחליד כל שם.

אז היא ביקשה מהםלחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו.

במשךכל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים .
באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כלמה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.

ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד אתהרשימה שלו/שלה.. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעותלמישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחריםאוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרבית התגובות .

אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב .
התרגיל השיג את מטרתו.
התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמםוביחס אל האחרים.

עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכוהלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר מכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמה והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.

זאת היתה הלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. רבים השתתפו בלוויה.חבריו. אחד אחרי השני, חלקו לו כבוד אחרון.גם המורה חלפה הייתה ביניהם.

אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאתאת הארון, ניגש אליה.
"האם אתהיית המורה שלו למתמטיקה?" שאל .
היא הנהנה : "כן ".
"הוא דיבר עליך רבות", אמר לה החייל .
המורה היתה נבוכה.
לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריולביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו - לומר כמה מילות תנחומים להוריםהכואבים.
הוריו של המנוח המתינו לה.
"ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציאמכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה עליוכאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."
בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתיפיסות נייר מהוהות שנראה שקיפלו אותןחזור וקפל מספר רב של פעמים.
המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הניירהללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו ..
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה," אמרה אמו של המנוח."כפי שאת יכולה לראות, הוא שמר על זהמכל משמר ."

חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב. אחד חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית".אשתו של אחר אמרה, "בעלי ביקש ממנישאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."
" גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה אחרת. " היא בתוך היומן שלי."
חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה.
"אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה:
"אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו ."

ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על המנוח ועל כל חבריושלא יוכלו לראותו עוד לעולם ..צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כה גדולה שאנחנו נוטים לשכוח שהחיים יגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזהיגיע.

אז בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהבים
ואכפתלכם מהם, שהם מיוחדים וחשובים.
אימרו להם , לפני שיהיה זה מאוחר מידי .

זכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים,

מה שאתם שמים בחייהם של האחרים יחזור פעם לחייכם שלכם . שהנכם.

ולסיום: זכה המנוח ששמע את שבחו בעודו בחיים!
הלא תמיד נשמעים השבחים מאוחרמדי -
מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים ומיוחדים

כפיכשהוא כבר לא שומע...

והסיפור השני שקרה אך השבוע:


זה קרה בלילה סמוך לחצות.
בתי התקשרה נסערת: בעיצומה של נסיעה בכביש המפותל בבקעה, החליקה מכוניתה ונתקעה בגדר על סף תהום. היא מספרת שברוך השם אין פגיעות בגוף, אבל הרכב ניזוק קשות.
מעבר לקו נשמע קולו של אזרח ערבי העובד באזור, כשהוא אומר דברי חיזוק לבתי, ומבקש מחבר, אף הוא ערבי, שילווה אותה אל המחסום הקרוב.
קשה לתאר את הכרת הטוב שאני חש כלפי אותם שני בחורים. בימים שבהם נדמה כאילו השנאה בין העמים מכלה כל חלקה טובה, כמה מרגש לראות שני אנשים בני עם אחר המסייעים לנהגת יהודיה שנקלעה למצוקה, במאור פנים ושלא על מנת לקבל פרס.

הרב דוד סתיו

מתוך הפייסבוק



לו נצליח להיות א-מנעטש


שבת שלום

גדי ליאון

העורך