title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת מקץ

פרשת מקץ - שבת חנוכה

לאחר יציאתו של יוסף מבית האסורים ומינויו "על כל ארץ מצרים", מורכב יוסף במרכבת המשנה אשר לפרעה, וקוראים לפניו "אברך" (בראשית, מ"א, מ"ג). דעתו של רבי יהודה המופיעה גם בתרגום האונקלוס וברש"י היא שהמילה 'אברך' מורכבת משתי מילים – אב ורך: "אב בחכמה ורך בשנים".

מפרשים הנוטים לדקדוק העברי (כדוגמת ראב"ע) מפרשים את הקריאה "אברך" כציווי להמון העם לכרוע ברך ולהשתחוות אל הממונה החדש על ארץ מצרים. פשטנים אחרים (דוגמת הרשב"ם) מסתמכים על התרגום של המילה "רכא" שהוא "מלך" (ב"ב ד.) ומבהירים כי הכוונה היא לקריאת "שר הוא לצורך המלך", הנאמרת על יוסף.

הפער שבין הפירושים השונים איננו רק במידת היצמדותם לפשט התורה אלא במשמעות שהם יוצקים למצבו של יוסף.

יוסף, היוצא מבור הכלואים ובבת אחת מתמנה להיות נגיד ארץ מצרים, משנה למלך פרעה ובעל כח ומעמד חריגים בעצמתם, זוכה לגינוני המלכות (טבעת, בגדי המלך, מרכבה) ולקריאה "אברך". בפשטם של הדברים צודקים הפשטנים הטוענים כי גם קריאה זו מביאה לידי ביטוי את היחס המכבד עד כדי השתחוויה לו זוכה יוסף. עמדתו של רבי יהודה המוסיפה את "רך בשנים" ל"אב בחכמה" יכולה להשתלב עם ההתפעלות מיוסף – ילד פלא, צעיר מוכשר ויוצא דופן, ההופך באחת בגלל איכויותיו וחכמתו למשנה למלך.

מאידך גיסא, עמדת רבי יהודה שהיא כולה מדרש יכולה להתפרש גם אחרת, בדרך דרשנית עוד יותר – יוסף המטאור זוכה לשמוע שוב ושוב את התזכורת כי לצד היותו מוכשר ובעל כח, הוא צעיר- רך בשנים. קריאה זו משמעותה הפוכה מהבנתה ע"פ הפשט. אין היא מעצימה את נוכחותו של יוסף ואת גדולתו בעיני ההמון, אלא היא פונה אליו, ומדגישה לו שוב ושוב את חסדו של אלוהים שנעשה עימו, את חוסר היציבות שבמצבו ואת הגאווה המשחרת לפתחו.

צעד נוסף ומפתיע בכיוון הזה הולך ה"שפת אמת". בדבריו לפרשתנו משנת תרל"ז עומד האדמו"ר מגור על הקושי שבקריאה ליוסף "אברך", ע"פ המשמעות של "רך בשנים". לדבריו – "וכי נקרא כן רק בימי נעוריו?" ברור לו כי שם זה של יוסף איננו רק תיאור רגעי של מצבו אלא הופך להיות מעין ביטוי אותנטי של מהותו של יוסף, לעולם יהיה יוסף "אברך". לעולם אב ורך, אך לא בשנים- "רק הפירוש כמאמר חז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה". רכותו של יוסף לצד גדולתו איננה פונקציה של גילו הצעיר אלא של מידתו ושל אופיו. מהי אותה רכות? בשפה מודרנית היינו מגדירים רכות כענווה, כמוכנות לשינוי, כוויתור על עמידה נוקשה, כיכולת לחוש את המציאות ולהתגמש בפניה.

ה"שפת אמת" מצרף את עניין הרכות אל מושג ההשתחוויה לה' ואומר: "ואף בהיותו חכם ועבר עליו שנים רבים צריך להיות בו עניין הביטול והכריעה להשי"ת".

הרכות היא היכולת של האדם להשתחוות להשי"ת. ההשתחוויה היא המבע של הביטול העצמי, של הנמכת האגו לפני ה', של ההודאה לו ובקיומו. בכך קורא השפת-אמת ליוסף "אברך" במשמעות הכריעה וההשתחוויה, אך לא מצד החובה שמכריז הכרוז לעוברים ושבים לכרוע כלפי יוסף אלא בתיאור של מהותו וגדולתו של יוסף הצדיק, הממשיך להיות משתחווה כלפי ה' , רך כקנה, גם בהיותו בעל תפקיד ושררה השולט בכל ארץ מצרים.

שבת שלום, חודש טוב וחג אורים שמח, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי