title
title
title
title
title
title
משתפים- שיר וסיפור

סוף נובמבר 2016 – שלומית שניר - 22.11.2016

על הדשא הירוק בקיבוץ
שהושקה על-ידי הגנן,
מתהלך נחליאלי חרוץ
וחולם על נתזי-הגשם.


בתחזית הזהירו: "שרקייה"
כעת שחר ורוח-קדים,
אין הוא עף באוויר, או מנתר לו
וצבעיו התכולים - דהויים.


היורה לכאן טרם הגיע
היובש שולט בחוצות,
עוד החורף קולו ישמיע
ימטיר גשם, יקווה שלוליות.


שמי עופרת כחולים-אפורים
לא נראה בהם שמץ ענן,
נחליאלי קטן על הקרקע
מקדים אות ונותן סימן.


וכמו לא חלפו השנים
אשמע את בתי מעיין,
קוראת: "נחל-אלי", בקול פעמונים
צוחקת בשלולית- המים.




כיסא יום ההולדת שלי - שלומית שניר - 1.11.2016

הסתיו הגיע. ואני ילדה בכיתה ג'. בבוקר התעוררתי לפני חבריי, והבחנתי בחדר המואפל, בכסא המיוחד, שניצב ליד המיטה שלי, ב"בית הכולל", שבו ישנו, אכלנו ולמדנו, בקיבוץ. הוריי הציבו אותו בלילה, כשישנתי. כדי שישמח אותי כשאתעורר. היה זה כיסא יום הולדתי, שחל היום. מדי שנה מכינים לי הוריי כיסא מעין זה. קול נשימותיהם של חבריי הישנים, נשמע בחדר. השעה מוקדמת ותריסיי החדר מוגפים. מבעד לתריס החלון-המזרחי חודרים פנימה, פניני אור דקות ונוצצות, ומאירות מעט את הכיסא. דמות מפה פרושה על המושב ועל המשענת שלו.

בהתרגשות, אני מנחשת, שזו מפה וורודה. בגינת אבא צומח ורד וורוד נפלא. את הגינה היפה והגדולה שמקיפה את ביתו, שתלו אבא ואימא. אימא, תכננה אותה, ואבא השקה וטיפח. מסביב לגינה, צומחת גדר מצמחיי קריסה. אהבתי לשבת בה, עם אחותי והוריי, על דשא העלים הסיני, לשמוע סיפור ולשחק, והרגשתי מוגנת. זה היה מזמן.. לאחר מכן, לאימא היו צרות, והיא הרבתה לכעוס על אבא ועלי. עד שעזבה את הבית, והגינה עצובה.

או אולי זו מפה לבנה? בפורים השנה החלטנו אימא ואני שאתפש למלכת אסתר. אימא יודעת לתפור ודאגה לי לשמלת-משי לבנה ויפה שהגיעה כמעט עד לרצפה. הייתה לי חגורה נאה, ועל ראשי התנוסס בגאון כתר-זהב. המלך אחשוורוש היה מיקי, הבן שאני אוהבת. יחד עמדנו נרגשים במעגל הילדים המחופשים והצגנו את תחפושותינו. הייתי מאושרת, ואבא לא נידרש לומר לי: "זקפי גב וחייכי", כי עשיתי זאת ממילא..

עכשיו נדמה לי, שהיא צהובה- כתומה. אני אוהבת את הצבע הזה, שמזכיר לי גביעים של נרקיסי-בר. בחורף, בשבתות, נוהג אבא לקחת את אחותי ואותי לוואדי המערבי של הקיבוץ, לראות נרקיסים. בוואדי זורמים מי גשמים, וצריך להיזהר שלא להחליק על האבנים הרטובות. אני הולכת בזהירות ומגלה, אחד-אחד, את הנרקיסים הריחניים, שצומחים שם.

בשש וחצי, נכנסת המטפלת ופותחת את התריסים, כדי שנתעורר ונקום, מחייכת אלי ואומרת: "מזל טוב". אור וציוצי-צפרים, ממלאים את החדר. על מפה צבעונית מונחת צלחת נאה ובה עוגת התפוחים של אימא, ממתקים ומתנה. המפה מקושטת בעליי-נוצה של אספרגוס-סיני, מביתו של אבא. ואני יודעת: בארוחת הבוקר אטעם מהצלחת החגיגית, הילדים יברכו אותי, והכיסא יישאר ליד מיטתי כל היום. אחה"צ אלך להוריי, שימתינו לי ולאחותי, בודאי בבית אבא, ואז יחגגו לי יום הולדת. רגש חם מציף אותי: כיסא יום הולדתי עושה אותי למלכה, הוא אי בטוח ומוגן. ואני מרגישה קרובה לעצמי, ולהוריי, עליזה ובטוחה, בעולם שעוטף אותי.