title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - ליל הבדולח רסיסי זכרונות

ב"ה ( נכתב לקראת י' בטבת תשמ"ט )

ליל הבדולח – רסיסי זכרונות

עשרה בנובמבר 1938, יום חמישי בשבוע, ואני ילד כמעט בן שלוש-עשרה המתרגש כבר לקראת יום ה"בר-מצוה", שיחול בעוד שבועיים. עיר מגורי היידלברג , עיר אוניברסיטאית בעלת-מוניטין בדרום- גרמניה, נופים מקסימים סביב לה,מוקד לתיירות -פנים וחוץ. כשמונים אלף תושבים, קהילה יהודית קטנה ( כ 1100 נפש בשנת 1933). רוב היהודים מתבוללים, במקרה הטוב משתייכים לבית הכנסת הרפורמי המייצג רשמית את הקהילה , והוא בית הכנסת הבנוי היחידי בעיר.יהודים דתיים, בחלקם הגדול יוצאי מזרח-אירופה, מתרכזים סביב שני מקומות תפילה , "מנינים", אחד מהם, רשום רשמית כ "חברת מחזיקי הדת" מופעל ומטופח על ידי אבי ז"ל (שמש כחזן, בעל-קורא,בעל-תוקע ומנהל חשבונות - כל זאת בהתנדבות כמובן ). בגלל אופי העיר נמנעו הנאצים עד כה להבליט את האנטישמיות במקומות ציבוריים.יהודים בעלי נתינות זרה נפגעו פחות מגזרות שונות של המשטר הנאצי. כל הילדים היהודיים לומדים בבית-ספר מאולתר מקובץ שהוקם בין לילה כאשר נזרקו כל הילדים היהודיים מבתי -הספר הגויים בהם למדו , על פי חוקי הגזע. עוד לא עברו שבועיים מהיום בו הונחתה מכה קשה על הקהילה הקטנה, כאשר נעצרו, כך בכל גרמניה, כל הגברים בעלי נתינות פולנית וגורשו לעבר הגבול הפולני. לפולנים לא נותרה ברירה מאשר לקבל את נתיניהם ולהושיבם במחנות פליטים.

עשרה בנובמבר בבוקר , אבא נסע לעבודה, כרגיל, מחוץ לעיר, מנהל חשבונות בפירמה שנמצאת בתהליך של אריזציה כלומר מעבר מבעלות יהודית לבעלות גויית. בביתנו מתגוררים עוד שני ילדים מכפרים בסביבה בהם אין בית ספר יהודי. אחי, המבוגר ממני נמצא במחנה הכנה לקראת עליתו לארץ במסגרת "עלית הנוער".אנחנו בדרך אל בית הספר.פוגשים חברים ללימודים שכבר חזרו משם."אין לימודים היום" כך נאמר להם. מספרים שבית-הכנסת עולה באש ומכבי האש דואגים לכך שהאש לא תתפשט לעבר הבתים הסמוכים. אנחנו חוזרים הביתה, מפוחדים.האויר רווי מתח ואי-ודאות, מבטים עוינים ומלגלגים של עוברים ושבים.כנראה שאלה כבר יודעים יותר מאתנו. עוברת שעה קלה צלצולים ודפיקת בדלת הכניסה. יהודים ! לפתוח! מהר ! בחוץ כמה נאצים צעירים לבושים מדי S.A. חומים.אמא מנסה למנוע מהם לפרוץ לדירה. "אנחנו בעלי נתינות הונגרית" היא מסבירה להם,"בעלי בעבודה והפספורט אצלו". התגובה - צחוק וקללות. דוחפים אותנו הצדה בפראות ופורצים לתוך הדירה.אותנו הילדים דחפו לתוך חדר המדרגות. אמא נשארה עדיין, מנסה להגן על ביתה, עד שגם אותה סלקו מן הדירה. גרנו בקומה שניה, דירה בת חמישה חדרים. באחד החדרים ויטרינות עם כלי כסף רבים פמוטות,גביעים,

קופסאות בשמים ועוד (חלק מאלה נמסרו לנו על ידי בני משפחה בעלי אזרחות גרמנית שהיו חייבים על פי חוקי הגזע למסור פריטי כסף וזהב לשלטונות). הבריונים לא נגעו בכל אלה. ארונות הספרים, עמוסי ספרי-קודש, אלה משכו את לבם ! בהם כילו את חמתם ! רוקנו את הארונות, קרעו את הספרים השליכו את הכול מן המרפסת לרחוב לקול התרועות של האספסוף שנאסף לפני הבית, ואנחנו הילדים עומדים למטה ועדים למחזה הזה. גם טליתות ותפילין מושלכים מלמעלה, ואני הצלחתי לתפוס זוג תפילין ולתוחבו לכיסים. אמא אמרה שתלך להגיש תלונה במשטרה ובקשה מאתנו ללכת למכרים יהודים אשר בביתם היה טלפון, על מנת להודיע לאבא על המתרחש. למכרים האלה היה עסק של בדים סמוך לדירתם ומצאנו אותם עסוקים באסוף גלילי הבד שהושחתו והושלכו החוצה. מסיבה שאינה זכורה לי לא הצלחנו להתקשר לאבא. חזרנו הביתה וחיכינו לאמא בפתח הבית. כמובן שבמשטרה הפגינו אדישות מוחלטת לתלונתה של אמא.הדבר היחיד שהיו מוכנים לעשות היה להודיע לאבי:" בא מהר הביתה כי תוכן דירתך מושלך ברחוב". מיד כשאבא הגיע התחלנו לאסוף את קרעי הספרים מן הרחוב ולהעלותם לדירה בעזרת סל כביסה. עבודה זו נמשכה זמן רב ולוותה בהערות עוקצניות ובוטות של שכנים ועוברי אורח.אבא הלך לקונסול ההונגרי על מנת למסור דו"ח על מה שהתרחש, ולהתייעץ מה לעשות. בדרך נודע לו שגם על שני מקומות התפילה הקטנים לא פסחו. אך היות ואלה היו בתוך אולמות שכורים בבנינים השייכים לגויים נאלצו לוותר על ההצתה והסתפקו בהשחתת הרכוש,ניפוץ גופי התאורה,קריעת ספרי קודש והחרמת ספרי התורה על קישוטיהם. בדרך, בשובו מן הקונסול, נעצר אבי ברחוב על ידי אנשי המשטרה החשאית והובל למרתף מרכז הגסטפו. שם כבר נאספו גברים יהודים רבים שנתפסו ברחוב או נעצרו בבתיהם. אבי שוחרר משם כעבור מספר שעות יחד עם עוד כמה יהודים בעלי פספורטים זרים, תוך איום: "אם לא תתנהגו כשורה נטפל גם בכם!" יתר האנשים, כפי שנודע בהמשך, נשלחו למחנות הריכוז דכאו ובוכנוולד והוחזקו שם תוך השפלה והתעללות במשך כחודשיים.יש מהם שנרצחו שם ואפרם נשלח למשפחותיהם בתוך תיבה קטנה.

את הימים הבאים חיינו בפחד ובדאגה. יום יום נודעו גזרות חדשות והגיעו שמועות על גורלם של האנשים שנשלחו למחנות הריכוז.אני הייתי עסוק במיון וסידור הספרים הקרועים ועריכת רשימות מדויקות על הנזק לשם הגשת תביעת פצויים דרך הקונסוליה ההונגרית. (לא ידוע לי מה שיצא מזה, אני מניח לא כלום).

ברור היה ש"הבר-מצוה" שלי בפרשת תולדות (שבועיים אחרי אותו יום קשה) תיחגג בחוג המשפחה המצומצם ולא כפי שתוכנן. אך מה עושים?! אין בתי כנסת, אין ספרי תורה, אסור לקיים התקהלויות כולל תפילה בציבור !




לאבי היה ידוע על משפחה במנהיים (עיר קרובה להיידלברג) שהחזיקה בביתה ספר תורה קטן. הוא נסע לשם והתברר שהספר ניצל בנס כאשר גם בביתם הושחתו ספרי הקודש והבריונים לא שמו לב לדלת בארון הספרים שמאחוריה נמצא ארון קודש עם ספר התורה. בעל הבית היה עצור במחנה ריכוז, והאשה נתנה את ספר התורה בלב כבד לאבי.הוא החביא אותו בתוך מזודה והביא אותו ישר לבית דודי, אשר גם הוא גר בהיידלברג, במקרה בשכנות פחות עוינת. בשבת פרשת תולדות (26 בנובמבר), בין השעות 8.00 ל 8.30 בבוקר הגיעו אחד אחרי השני בהפרש של כמה דקות,עשרה גברים לדירת הדוד.במשך כל קריאת התורה הפצירו בי להנמיך את קולי שלא ישמע ח"ו בחוץ.כשם שהגיעו האנשים כך גם התפזרו עם סיום התפילה בהתגנבות יחידים.אל אף כל אמצעי הזהירות הופיעו כעבור שעה קלה כמה אנשים אצל בעלי הבית (הגויים) כדי לברר איזה אסיפה היתה אצל היהודים. גויים אלה היו אנשים הגונים והסבירו שהיה זה מפגש משפחתי.הם התלוו אל השואלים לדירת הדוד ,כדי להיווכח שאכן לא מתרחש שם שום דבר חריג.

כך, צעד אחרי צעד, בצורה מתוכננת,הלכו הנאצים לקראת מטרתם.השפלה, פגיעה בזכויות האזרחיות הבסיסיות,התנכלות לערכי דת, פגיעה ברכוש ובגוף וכך הלאה עד להפעלת מכונת ההשמדה השיטתית.

יצחק דישון

שלוחות