title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת וירא

פרשת וירא

לאחר שאברהם אבינו מתבשר על הפיכת סדום ועמורה, הוא מנסה את כוחו בשכנוע הקב"ה להימנע ממעשה זה, וחוזר ומנסה, פעם אחר פעם, למצוא תקווה לאנשי סדום, שהתורה מעידה עליהם שהיו רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד.

אברהם מתגלה כאיש החסד גם ביחס לרשעים אלו, והמדרש מסמיך למעשה זה את הפסוק בתהלים: 'אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע' – ודורש אותו כך: 'אהבת להצדיק את בריותיי ומיאנת לחייבן'.

אך מהרש"ר הירש למדנו שלא רק שפע של חמלה ורחמים יש כאן, אלא גם מבט אופטימי שלא נכנע לייאוש, ומלווה בתקווה ובאמון שאפשר לשנות ולתקן, גם את אנשי סדום ועמורה, גם ברגע האחרון לפני הפיכתן.

לדבריו 'אברהם חושב כי אילו היה עולה בגורלו המר לגור בסדום, לא היה מחסר כל מאמץ מלשקוד, ללא הרף, על תקנות בני עירו וארצו שסטו מהדרך; לא היה מתייאש מן התקווה גם על פתחו של אבדון... לבו ער לכל, ואין הוא נלאה מלנסות ומלתקן - גם אם רחוקה התקוה להצלחה. לעולם אינו מתייאש מן האדם, והוא נחלץ לכל פעולה שהיא למען האדם".

לעתים מוצאים אנו את עצמנו חסרי תקווה ביחס לדברים פשוטים הרבה יותר. הן ביחס לעולם או למציאות הסובבת אותנו, והן ביחס לעצמנו וליכולתנו להשתנות ולתקן את דרכנו.

רבי אברהם ישעיהו קרליץ, בעל ה'חזון איש', שיום פטירתו חל השבוע לפני 63 שנים, כינה את הייאוש בשם 'המשחית האכזרי', וקרא לנו לא להיכנע לו, אלא ללמוד ממידתו של אברהם ולהתמלא בתקווה ובאמון שגם כשמאוחר, עוד אפשר לתקן ולשנות. כך כתב בספרו 'אמונה וביטחון', בפרק השלישי, ביחס לאדם שמגלה שהוא לא נמצא כבר בגיל הנעורים, ובשל כך הוא מונע עצמו מלימוד תורה ומהחובה 'לעלות ולגדול' מתוך כך. החזון איש מתארו כאדם ש'נרדם ביאוש נושן'.

כנגד היאוש הזה צריך הוא 'כל עוד הנשמה בקרבו להשתדל להיות הולך וגדל... 'ואף שאמרו חכמים כי 'הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק', עדיין יש לדיו החכמה והתורה גם על נייר מחוק ערך שאין דומה לו.

ונראה עוד, שהתקווה מבית מדרשו של אברהם, האמון והניסיון לתקן גם נוכח גולל שנדמה שהולך ונסגר, אלו התכונות שיאפשרו בסופו של דבר לאותו אדם להיות צעיר וחדש, ולכתוב את דברי התורה על ליבו כדיו על נייר חלק.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי