title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת "לך-לך"

פרשת לך-לך

פרשת 'לך לך' פותחת בקריאה המאתגרת ובהיענות המרשימה של אברהם אליה – 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'.

ההליכה של אברהם נתפסת (ובצדק) כביטוי ליכולתו להשתנות, לעזוב מקום אחד ולנטוע עצמו בארץ חדשה, להיפרד מתשתיות ישנות, מהמוסכמות והמקובל בחברה, ולהיות 'עברי' – כהבנת חז"ל – שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחר. אך עיון בפרשת 'לך לך' מלמד אותנו משהו נוסף על אברהם מעבר לכל אלו.

אברהם הוא המהלך וה'נוסע המתמיד'. עוד בסוף פרשת נח, עם אביו ומשפחתו הוא יוצא ללכת ארצה כנען, ובפרשתנו הולך ובא 'ארצה כנען'. אח"כ הוא 'עובר בארץ' עד מקום שכם, ומשם 'מעתיק את מקומו' להר – באזור בית אל והעי. ואח"כ – 'וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה'.

בעקבות הרעב הוא יורד מצרימה, ומשם הוא עולה הנגבה. התורה לא מתארת בפשטות שהוא שב למקומו הקודם, אלא 'וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה'. וילך למסעיו. הולך ונוסע.

לאחר ההיפרדות מלוט הדברים מקבלים גוון נוסף, פן של ציווי והדרכה מאת הקב"ה: 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה'.

ואכן, אברהם 'מאהיל', כלומר הופך להיות 'יושב אוהלים' ונווד (וכך בפירוש ברד"ק: העתיק משם אהלו ונטה אהלו ממקום למקום), עד שבא וישב באלוני ממרא.

גם בברית בין הבתרים, כאשר אברהם מתנה את בדידותו בפני הקב"ה, הוא משתמש באותו הפועל – "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי", ולקראת סיום פרשתנו, על סף ברית המילה גם כן מופיעה ההנחיה האלוקית – 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'.

בפרשה הבאה, אחרי מהפכת סדום ועמורה אברהם נוסע הנגבה, ומתגורר בגרר ימים רבים, ומשם הוא יוצא ונענה לצו החדש של 'לך לך', לארץ המוריה, 'וילכו שניהם יחדיו'. מעקדת בנו הוא שב לבאר שבע, ואח"כ בא לקרית ארבע לספוד לשרה ולבכותה.

קיצורו של דבר, אברהם נקרא ללכת, להתהלך בארץ, להתהלך לפני ה', והוא אכן הולך ונוסע, מאהיל ומעתיק, הולך ובא.

ה'שפת אמת' כרך את התנועה הבלתי פוסקת של אברהם אבינו להיותו איש 'מידת החסד', וצובע את ההליכה הזו בגוונים אחרים. "כי מדת החסד הוא צריך להתפשט ביותר", להבדיל ממידת הדין שעניינה להעלות, להניף ולהרים את הדברים לשורשם.

ההליכה איננה כי מכריחים אותי, איננה כי רודפים אותי, ואפילו איננה כי אני רוצה להגיע למקום מסויים ואחר. ההליכה היא ההתפשטות למרחב האינסופי. החופש לזוז, הערך שמתוסף לי במקום החדש. תנועה של חסד היא תנועה שלא תוחמת את עצמה, לא מגדרת ומגדירה, לא חוסמת ונועלת.

אברהם אבינו, איש החסד, נע והולך ממקום למקום - ואם לשוב ל'שפת אמת', התנועה הזו היא התנועה המתאימה יותר לעולם שלנו.

אמנם בעולם העתידי, יצחק ומידת הדין ישלטו בכיפה. העולה התמימה, הקדוש מרחם, ראשון הנימולים לשמונה, הוא זה ש'יעלה לנו השמימה', וימתיק את הדינים בשרשם. אך בעולמנו שלנו, כותב ה'שפת אמת', אנחנו במצב של 'עולם חסד יבנה', וזקוקים לאברהם ומידתו שמתפשטת עד סוף כל הדרגות, כדי להושיענו.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי