title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת נח

פרשת נח

פרשת נח מתארת את צדיקותו של נח, ומוסיפה לגביו ש'אֶת הָאֱלוֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ'. תיאור זה, של 'התהלכות עם האלוהים' נראה כמתאר את מידת חסידותו של נח, וכדבריו של הרד"ק:

דבק היה בו וכל דרכיו לשמו...

כי הוא היה בדור רשעים וחמסים ולא למד ממעשיהם

ולא התבודד בעבודת האל אלא הוא לבדו.

אך רבי יהודה במדרש עומד על השוואת הכתוב בנח לזה הנאמר על ידי הקב"ה לאברהם אבינו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". לעומת נח שמתהלך 'עם האלוהים', אברהם נשלח קדימה, להתהלך 'לפני ה'.

רבי יהודה ממשיל פער זה למלך ולו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. לבן הקטן המלך אומר 'הלוך עמי', אך לגדול הוא אומר 'הלוך לפניי'.

ייתכן ולא רק פער בגילאים ניצב כאן, שתי גישות חינוכיות שונות לפנינו. האחת, רואה את פסגת ההצלחה בכך שהחניך, הילד, האדם, מתהלך 'עם המחנך', 'עם ההורים', 'עם האלוהים'. זוהי רמה גבוהה של דבקות, של הבנת וקבלת המסר המועבר מלמעלה, של עבודה קבועה והתמדה בשמירה על הכיוון ועל 'קצב הפסיעות' של המלך. זוהי מידתו של נח, שעל אף שהיה בדור של רשעים הצליח להתהלך ' אֶת הָאֱלוֹהִים'.

לעומת גישה זו, ניצבת אישיותו של אברהם. הגישה הזו רואה את יעודו של החינוך בשליחת הילד, החניך, האדם 'קדימה', 'לפני המחנך'. זוהי עמדה חינוכית המעבירה את האחריות על העולם אל האדם, הקוראת לחניך ולילד לא רק 'להצליח להיות כמוני', אלא גם ל'התהלך לפניי', להתקדם, לפרוץ דרך, להיות עצמאי בחשיבה ובמעשה, ולהיות שם 'תמים', כמו אברהם אבינו.

היום הוא יום הירצחו של האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלמן קלונימוס שפירא, במהלך השואה לפני 73 שנים.

גישתו החינוכית של האדמו"ר דמתה מאוד ל'גישת אברהם', וכך הוא כותב בהקדמת ספרו 'חובת התלמידים', על היחס הנכון אל התלמיד והחניך:

לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא כי לא יועיל בזה הדבר, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו לעריץ זר עליו. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך (= החניך הוא המחנך העיקרי של עצמו). לא קטן ונער הוא, רק (=אלא) נצר מטע ה' בכרם בית ישראל הוא ועליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ה' צדיק וגדול בתורה...

יחס זה של האדמו"ר מפיאסצנה מביא אותו גם להדרכה מעשית כיצד לגשת אל התלמיד או הילד (ואולי אל כל אדם שנמצא בסביבתנו), וזאת בעקבות דברי השל"ה הקדוש על הפסוק ממשלי 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ'. לדבריו, הפסוק מלמדנו כיצד לחנך ולהוכיח. אם ניגש אל החניך באמירה 'לץ אתה', בביקורת ומתוך מבט מזלזל שרואה בו חלש וקטן, הרי ש'ישנאך', ולא ישמע לנו.

אך מאידך, אם נלמד לגשת אל התלמיד באמירת 'חכם אתה', מתוך כבוד ליכולות שלו, לאחריות שלו, הרי שנאמר לו 'הלוא חכם אתה ולמה תעשה כה', וממילא - 'ויאהבך' וישמע לך.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי