title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - "מקווה ישראל"

מקווה ישראל

"מקווה ישראל' נוסד בשנת 1870 ע"י קרל נטר והוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. מקור השם 'מקווה ישראל' הוא מספר ירמיהו והוא כינוי לאלוהי ישראל כמקור התקווה של העם. לפני כמה שבועות יוצר אתי קשר טלפוני אדם בשם איסר טומשין, שלא הכרתי, ומספר לי את הסיפור הבא על אביה של רעייתו:

עמנואל בקר נולד בראשון לציון בשנת 1910 בשבת נחמו, בן ראשון להוריו שנולד בארץ ישראל. את בית הספר התיכון הוא למד במקווה ישראל, ניגן בחצוצרה ב'אורקסטרה' של ראשון לציון, היה חבר ההגנה ושלא לפרסום גם עזר לאצ"ל – 'כי כל ישראל חברים' כך הוא היה אמר. הוא היה גם בין אנשי השיירות שהעבירו מזון לירושלים הנצורה, מפורצי דרך בורמה – בקיצור איש רב פעלים.


עמנואל בקר היה גם פרדסן וגם נהג משאית. בימי מלחמת העולם השנייה היה לצבא הפולני בסיס באזור עזה ועמנואל, כנהג משאית, היה פוקד את בסיסם כדבר של קבע. לימים נודע לו שחיילים יהודים התגייסו לצבא הפולני כדי לברוח מזוועות המלחמה באירופה והגיעו לבסיס בעזה. לא ברור בהנחיה של מי הוא פעל, אולי פעל על דעת עצמו, בכל מקרה הוא היה מגיע למחנה בעזה, מעמיס בהיחבא בכל פעם יהודי בתוך מכלי המזון במשאיתו, שופך עליו פירות וירקות, וכך הערים על השומרים והעביר רבים למרכז הארץ ושיחררם.




עמנואל ואהובה שנת 1959

לימים נישא עמנואל לאהובה, שעלתה כתינוקת אז מארה"ב, נולדו להם ילדים ואחר כך נכדים וכולם גדלו על סיפורי הפרלמנט של ראשון לציון שעמנואל היה ממקימיו, ועל שירי רחל שהוא כל כך אהב שבקעו מהחצוצרה שלו. בשנת 1983 עמנואל בקר הלך לעולמו והוא בן 73.

חלפו למעלה מעשרים שנה.

בשנת 2005 נרשם נינו של עמנואל בקר, ארד טומשין, ללימודי חטיבת הביניים בבית הספר החקלאי במקווה ישראל – להזכירכם שם למד גם הסבא-רבא שלו. שנה לאחר מכן בשנת 2006 הוא מגיש עבודת שורשים כפי שכל תלמיד בארצנו הקטנה מחויב לעשות. עבודתו יסודית ומפורטת, מתחילה בסוף המאה ה- 19 וכוללת עצים משפחתיים ותמונות. פרק שלם מוקדש כמובן לסבא-רבא עמנואל בקר ולעלילותיו כמבריח ומציל יהודים מעזה.

כמה ימים לאחר מכן קורא המורה לארד לשיחה. 'מה כבר עוללתי?' עולה מחשבה במוחו. הוא נכנס לחדרו של המורה, מבחין בחוברת השורשים של משפחתו מונחת פתוחה על שולחנו.

'ראה ארד,' פותח המורה ומכחכח בגרונו, 'אני רוצה לספר לך משהו. אבי עלה ארצה מפולין בדרך לא דרך, מעט דיבר על עברו וקורותיו. לפני מותו הוא קרא לי ואמר לי כך: 'איני רוצה שהמידע הזה, שמיד אספר לך, ירד לטמיון לאחר מותי. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניסיתי להגיע ארצה אך מכיוון שלא ניתן היה לקבל סרטיפיקט התגייסתי לצבא הפולני וכחיל נשלחתי לאזור עזה. ומעזה הוברחתי לישראל והתחלתי את חיי כאן בזכות נהג משאית יהודי שהבריח אותי במכלי מזון שעל משאיתו וכך מכוסה בעגבניות, גזרים ובצלים התחלתי את חיי בישראל… בזכותו. איני יודע את שמו… אבל חשוב לי שתדע.'

המחנך עצר לרגע, קולו נשנק מעט ואז סיים ואמר: 'והנה אני נתקל בעבודתך בשמו שלעמנואל בקר,הסבא-רבא שלך שהבריח יהודים מהצבא הפולני בעזה בדיוק בתקופה שאבי היה שם. ואני מסתכל בתמונתו שצרפת לעבודה… ואומר לעצמי איזו מקריות. מסור תודה למשפחתך כי כנראה בזכות הסבא-רבא שלך או מישהו אחר שכמותו, אני בכלל קיים… ובעצם יכול לשמש היום כמורה ומסוגל להעניק לך ציון על עבודתך.'

ארד טומשין, איך לא… קבל ציון 100 על עבודת השורשים שלו

(כך סיפר לי איסר טומשין סבו של ארד, ומתוך עבודת השורשים של ארד טומשין, הנין)

וכפי שציינתי, נאמר ע"י הנביא ירמיהו "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה" – מלשון תקווה. וכך כנראה היה עמנואל בקר, או מישהו שכמותו, מושיעו בעת צרה של אביו של המורה שמלמד במקווה ישראל.


וכדי להשלים את התמונה משהו קטן גם ממני. כיצד הנחל האישי שלי גם הוא זורם למקווה הזה, למקווה ישראל, אליו יש לי פינה חמה לב. בשנות העשרים שלי כסטודנט עבדתי ביקב של מקווה ישראל. נערה נאווה, שחורת עיניים ושחורת שיער בדיוק סיימה אז לימודיה בבית הספר של מקווה ישראל. בינות חביות היין חיזרתי אחריה ולימים הפכה לרעייתי. וחמותי, אם אשתי, שמה נחמה כי נולדה בשבת נחמו, השבת שבה נולד גם עמנואל בקר, וגם הוא כאמור חניך של מקווה ישראל, הוא ונינו ארד שממנו הגיע הסיפור הזה

אז העולם קטן… כבר אמרנו?

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה די-נור


לקריאת הסיפור בבלוג של שוקה די-נור ולהאזנה לשידור לחצו כאן


להרחבה אודות סיפורו של עמנואל בקר ומשפחתו לחצו כאן