title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - על שני אחים דוד ומנחם דגני

על שני אחים דוד ומנחם דגני

אשר נפלו במערכות ישראל במלחמת הקוממיות

1945דוד דגני ניצל מציפורני הנאצים

במרץ 1942 התחילו הגירושים ההמוניים של יהודי סלובקיה. תוך שבועות מספר גורשו רבבות מתושביה היהודים ונשארו רק בודדים אשר יד הגורל האכזרית לא השיגתם. המעטים שנשארו שמו נפשם בכפם ובסכנת נפש גנבו גבולות וברחו להונגריה. כעבור שנתיים – במרץ 1944 - פלשו הגרמנים גם להונגריה ובקצב מהיר "סידרו" גם שם מאות אלפי יהודים לפי שיטתם המנוסה.

מתוך מכתב של מרים פלדמן–רוטה: הפגישה הגורלית ב-1945

כאגדה בלתי נשכחת נחרתה בזיכרוני פגישתי הגורלית עם דוד ב–1945 כשהוסענו מבודפשט ברכבת בליווי משמרות הגסטאפו כדי להעבירנו, כתוצאה ממשא ומתן ממושך, למחנה המוחלפים ומשם לשוויץ. רצה הגורל והרכבת נעצרה לכמה דקות בכפר הסמוך לברטיסלבה, מקום שם עבד דוד בפלוגה יהודית מיוחדת של חיל העבודה הסלובקי. תוך שניות הופיע דוד לפני קרון הרכבת כשבאמתחתו לחם וכל מיני מגדים וחילקם בין החברים ביד רחבה. שמחתנו לפגישה זו – שלא פיללנו לה – הייתה גדולה מאוד. אך מה נבהל כשראה את מלווינו – אנשי הגסטאפו – ולמרות שהסברתי לו, כי אין דין טרנספורט זה כגורל יתר רכבות הגירוש, גדושות יהודים, ושעל סמך הסכמים מיוחדים מובילים אותנו לשוויץ ומשם נעלה ארצה, השתדל הוא בכל כוחו לשכנע אותי כי אין להאמין בשום פנים. הוא התקשר עם אנשי 'משמר הלינקה' והציע לי לסדר מקום מחבוא בברטיסלבה והתחנן לא להמשיך בטרנספורט. מאידך הפצרתי אני בו מאוד שיצטרף אלינו כי המצב בסלובקיה בלאו-הכי אבוד וכאן בכל זאת יש לנו לכל הפחות שביב תקווה. ובעוד אנו דנים על 'דיני נפשותינו', נגמרו דקות ההמתנה שהוקצבו לנו על ידי אנשי הגסטאפו. נשמעה פקודת ה'איינשטייגן' (לעלות) ושריקה חדה הודיעה על המשך המסע. דוד נכנע להפצרותינו ועלה איתנו לרכבת ונעשה שותף לגורלנו. ואמנם אחרי סבל ותלאות נוספים במחנה ברגן-בלזן הגענו עם המשלוח הראשון לשוויץ.

אך הספקנו לסדר את הילדים במוסדות וטרם התאוששנו מתלאות חיי המחנה, ודוד נרתם מחדש בעול עבודת התנועה, הפעם כמחנך ודואג לילדים שרובם היו יתומים. את התלהבותו ושמחתו לרגל כניסתו לעבודה זו אין לתאר במילים. מכיוון שכפליטים היינו מוגבלים בחופש הנסיעות, הרבו לכן חברי התנועה המקומיים לבקר אצלו ולטכס עצה על דרכי הפעולה בתנועה בארץ זו.

במוסד הילדים – פליטים בכפר קראטיגן אשר בהרי שוויץ המשיך לעבוד במסירות ואהבה עד יום עלייתנו ארצה ב-1945.

דוד הגיע לשוויץ ב-21/8/44 עם 300 יהודים מהונגריה.

ב"ה, מדינת שביץ (שוויץ) 11 לספטמבר 1944

אחי היקר מנחם, רוב שלום לך!

קשה להביע בכתב את כל הרגשות, הנעימות והמכאיבות, התוקפות אותי עכשיו בשעה זו, בשעה שאחרי הפסקה של חמש שנים אני יכול לכתוב לך שוב. תקופה כה ארוכה ועשירה במאורעות היו השנים הללו ודמעות של שמחה וצער ביחד זולגות מעיניי בזמן שאני בא לתת לך הידיעה הראשונה ממני וממשפחתנו. איני יודע במה להתחיל ומה לספר לך מקודם. מאושר הייתי לו יכולתי כבר להיפגש איתך פנים אל פנים ולדבר על הכול. אסתפק עכשיו בידיעות הכי חשובות וגם זה בקיצור. בטח קיבלת הידיעה מהמברק המשותף ששלחנו לכם תיכף אחרי ביאתנו הנה – שאני נמצא פה, כלומר, במקום בטוח. מסופקני אם אתה, שהיית תמיד במקום בטוח ולא טעמת טעם הגלות במלוא מובן המילה ולא היית בתופת הנאצי, תוכל להבין כראוי מה זה להיות אחרי תקופה של חמש שנים בצער ובעוני תחת השלטון הנאצי. המקום שהחיים תלויים מנגד במלוא מובן המילה. זאת אי אפשר לתאר, ממש בריה חדשה הנני וכאילו נולדתי מחדש. איני רוצה עכשיו לגולל לפניך את כל פרשת חיי וייסוריי שסבלתי ויכולתי לנשוא רק על ידי התקווה והאמונה שאנצל עוד פעם מידם ואהיה בן חורין. נגד אותה העובדה והשמחה שאני חי עדיין ושבדרך הטבע אזכה לחיות גם אחרי המלחמה, הצרות בעברי כמעט כלום וכביכול כבר שכחתי אותם, אבל האפשר לשכוח אותם? האפשר לשכוח את הורינו היקרים הי"ד ואת אחותנו היקרה עטי-רחל, אשר זה שנתיים וחצי נשלחו אל ארץ הגזרה ושום ידיעה פרטית לא קיבלתי מהם, רק ידיעות כלליות, ידיעות מכאיבות ומרגיזות (דרך אגב, הורינו היו באופולה מחוז לובלין, ואחותנו באושוויץ). לא! לעולם לא נשכחם, למרות אותה ההכרה (שבאתי אליה רק פה ולא בתופת) שמוכרחים למשוך בדרך חיינו ואם לא יהי' אפשר למלאות את החיסרון והפגימה, על כל פנים נחכה ליום נקם ושילם, כי על כן אני חי ולא רק חי אלא חי וקיים. אי אפשר לי לתאר את מה שבמחשבותיי אבל עליך להבין זאת מה שאיני יכול לתאר כעת ולכן אסתפק רק בידיעות משפחתיות יבשות.

בדרך נס נמלטתי לפני חודשיים מהמחנה עבודה בדעווינסקה נ. וועס, ונסתפחתי לשיירת יהודים מהונגריה שעברו במקרה דרך מחננו. שישה שבועות היינו באשכנז ב'אופענטהאלטס-לאגער' בברגן-בלזן לא רחוק מהנובר. שם היינו תחת 'תנאים טובים במיוחד'. בין השלוש מאות אנשים שזכו בפעם הראשון לצאת ובין השני חלוצים (כלומר: בחורים מבן עשרים) שאני הייתי האחד ועוד בחור אחד. ממש נסים שניצלתי. אחותנו לאה תחי' עם בעלה אהרון פודם וגם אבא הארטען, בעלה של עטי-רחל הם בבודאפשט בתור אריים-פולניים ובדרך הטבע גם הם יצאו בשלום מזה. כתובתם אינו ידוע לי כעת אבל אני מחפש אותם. כבר יש לי סיכויים בקרוב להיוודע מהם. בזמן שעזבתי את סלובקיב (בתחילת יולי ש.ז.) הייתה עוד דודתנו מרת לאה מסשוב עם בתה רבקה שנישאה למשה רוטמן בנובה-מעסטה נאד וואהים (שם אפשר היה לחיות באיזה אופן). גם בניה יחיאל, יענקול, מענדל עם משפחתו בנעמישקירט (כפר סמוך להלוהוביץ) בעבודה חקלאית בכפייה. שאר בניה ונכדיה בפוניה. מידידינו ממונקץ' ומחיסט אין לי שום ידיעה, בטח המה גם כן בארץ הגזרה. כמו כן כל משפחת אבינו מסעטמר ומסיגוט. זהו הסיכום העגום של משפחתנו. ממשפחתה של זוגתך היקרה יפה, הינם בסלובקיה - שלוש אחיה - נפתלי, יאשע ושלמה. יאשע ושלמה היו אתי ביחד במחנה עבודה עד זמן האחרון ונפתלי סמוך לטרנצ'ין, גם כן במחנה. עליי להעיר שזה היה לפני חודשיים. עכשיו בשעת המהפכה שם איני יודע. אני מקווה שניצלו. טרגי הדבר וברור שרעיון הנקמה הבוער בנו אינו יכול להשלים את החסר. כתבתי לך הכול כמו שהוא, כי למה לי להעלים, הלוא פעם תדע הכול עוד יותר ממה שאנו יודעים.

... באופן פרטי אני מאושר פה למרות שגם פה איני חופשי לגמרי. בשביץ (שוויץ) יותר טוב במחנה מאשר להיות בן-חורין באשכנז ובמדינות הנספחות. יש לנו סיכויים בקרוב לעלות ארצה ישראלה. זהו אושרנו הכי גדול. לדאבוננו אינם פה מחברתנו רק מתי מספר, ארבע במספר: רושי פלדמן מקושיצה, רחל רייך בחורתו של עקיבא קעסטנבאום ועוד חברה אחת, ואני וחבר צעיר אחד מבני-עקיבא. בדף מיוחד אני כותב לך קרוביהם של חברינו הנמצאים בבעלזן-בערגן ואתה או הלשכה של הפועל-המזרחי תכתוב להם שקרוביהם פלוני ופלוני נמצא בדרך הנה. רשימותיהם שלחנו כבר אל הסוכנות וכולם יקבלו סרטיפיקטים ואנו מאמינים שבקרוב יבואו הנה. דאג שכל קרוביהם יקבלו ידיעות מהם, כי אתה יודע מה זה אי ידיעה במשך זמן רב כזה.

כתוב לי תיכף ומיד תשובה מפורטת דרך התנועה על ידי קושטא אל התנועה החלוצית של המזרחי פה, כי אינני יודע אם אשאר פה או ישלחו אותי למקום אחר. כעת היא כתובתי: ד. דגני – קורנבלייה, הוטעל בעלמנט, מונטרעע, שביץ. כתוב לי על הכול. לתשובתך המהירה הנני מחכה בכיליון עיניים וחותם בדרישת שלום לבבית

בנשיקות רבות לך וליפה וגם לבתך היקרה

אחיך הנאמן המצפה לראות בקרוב, דוד

שלום מנחם אחי היקר!

אחרי הפסקה ארוכה סוף-סוף קיבלתי את מכתבך הראשון בשמחה גדולה. אתה יכול לתאר לך את הרגשתי ושמחתי ברגע זה. במיוחד שנתת לי לחכות כל כך הרבה זמן עד ששלחת את המכתב. כל היתר כבר שמעו מקרוביהם.

תמיד צדקת, עכשיו אכתוב מחיי. לא נעים לי להיזכר בעבר הנורא. כל הזמן החיים שלי, אני מודיעך, היה לי מאוד קשה, אך זה כלום לעומת משפחתנו. מ-41 עבדתי בצבא וזה הציל אותי מהגירוש. היה קשה מאוד, עבודה קשה בתנאים איומים. ב-43 הייתי במחנה דוינסקה-נובה-ווס על יד פרסבורג, למשך 6 שבועות, תחת משמרות 'הלינקה' בתנאים לא אנושיים. ב-6 ליולי 1944 היה עליי לצאת את סלובקיה, וכך פגשתי טרנספורט בתחנת הרכבת, עם 300 יהודים מהונגריה שהיה מיועד לברגן-בלזן, כי הרכבת עברה בדרכה לצפון גרמניה דרך דוינסקה-נובה-ווס. בברגן-בלזן סמוך להנובר בגרמניה, שהיתי 6 שבועות ביחד עם הקבוצה בתנאים די טובים.

ב-21 ביחד עם עוד 300 יוצאי הונגריה, נסענו לשוויץ, למותר לציין כי כאן התחלתי לחיות מחדש. כרגע אני במוסד עלייה שליד נוער המזרחי בעיירה קראטינגן, ביחד עם רושי. מקווים להגיע בקרוב לארץ במשלוח הראשון של ילדי עליית הנוער. השאלה – מתי?

לגבי מצבי, אתה יודע שטוב לי עכשיו ואני חושב רבות על העתיד וזה גורם לי לדאגה. לא אפרט את סבלותיי היות ומי שלא עבר על גופו את מה שעברתי, לא יבין זאת. מי שיכול לספר, טוב לו. אני לא יכול. מלאה אין מידע. בבודפשט לא פשוט לאף אחד. מהמשפחה אין סימני חיים. מידע אחרון מה-8 לאוקטובר הגיע לשוויץ מרבקה שכתבה לנו מנובה-מסטה. לא היו חדשות טובות. ביקרתי מספר פעמים בסאסוב, ברדיוב ונובה-מסטה. הייתי בחתונתם של רבקה הוכצייט עם משה רוטמן וכן בחתונתם של יענקל הוכצייט עם פרידה גלוק. מעט לפני שעזבתי את סלובקיה דיברתי עם כולם. דודה ל. הייתה במצב טוב, חושבת על המגורשים, והייתה מאושרת לו ידעה שאיציק עלה ארצה... תוכל לתאר לך כמה אני בודד ורואה שחורות. אך אינני נואש ומקווה שייסוריי באו אל קיצם... אנו בקשר מתמיד עם הארץ וגם עם אריה הנדלר בבח"ד בלונדון. עליי לציין לדאבוני שבפועל-המזרחי אין מספיק הבנה לפעולות ההצלה של מנדל ווילנר כאן בשטח העלייה. הם רק שולחים דואר במקום לפעול בשטח. אפילו תמיכה מוראלית אינם נותנים.

חדשות הנוגעות לך אישית משמחות. כמה מאושרים היו הורינו אילו ראו את ילדיך. לאחרונה די בסדר בבית, הם מרוצים מגורלם. איני מתחרט שהשארתי אותם בסלובקיה. מכתבים מההורים הגיעו לאחרונה על יום. הם הלכו בגאווה ללא עצב. הצעתי להם מחבוא ואני אדאג לכל צרכם, אך הם החליטו להמשיך עם כל הקהילה היהודית. אימא במיוחד, יש לה כוח והתנהגה בגבורה כפי שביאליק כתב: 'אם יש את נפשך לדעת...' שם כתוב על 'רוח יהודית', ואימא בדיוק כך. אף אחד לא תיאר לעצמו שכה נורא יהיה.

... הייתי צריך לנסוע באפריל אך האי סדר בהונגריה מעכב את העלייה. הייתי שמח לו יכולתי לכתוב כל שבוע ולא שתחכה עד קבלתך את מכתבי, סליחה שאני כותב בגרמנית אך אני מקווה שילך יותר מהר, כי טכנית יותר קל. תוכל לכתוב בעברית אליי.

מה שלום יפה, יוסף הקטן ונילי? מה פירוש השם נילי? כתוב לי בקרוב.

18.1.1945

שלום ונשיקות מהאח הנאמן שמקווה לראותך בקרוב, דוד

כתובתי כעת:

ד. דגני – קורנבלי, בית עליית הנוער, קראטינגן / שפיץ, שוויץ.


לקריאה על דוד דגני ז"ל – באתר יזכור - לחצו כאן


לקריאה על מנחם דגני ז"ל – באתר יזכור - לחצו כאן