title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת כי-תבוא

שבת "מוצאי מנוחה" – פרשת כי-תבוא

מוצאי שבת הוא 'מוצאי מנוחה' – מועד תחילת אמירת הסליחות לאשכנזים (שהרי בני עדות המזרח התחילו לומר סליחות כבר בר"ח אלול). אחד מהפסוקים השבים ומתנגנים הוא 'אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי', פסוק מתהלים שעיבודו בתפילה הוא בלשון רבים - 'אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו, אל תעזבנו'.

ברור שאנשים הקרובים לעת זקנתם מכוונים בפסוק זה ביתר קלות, וגם אדם צעיר החושב על אנשים קשישים, או מדמיין את עצמו בימי זקנותו, יוכל להתחבר לדבריו של דוד המלך מספר תהלים.

אך מעבר לכך, פרשנותם של רש"י והבעש"ט (שהשבוע ציינו את יום הולדתו – ח"י באלול) פותחת פתח פרשני שמלמד על קריאת הפסוק הזה בהקשר שנכון לכולם, בלי להתחשב בגיל הביולוגי.

רש"י מפרש לעת זקנה: 'אם זקנתי בחטאים כלומר שחטאתי הרבה'. הזקנה היא תיאור של 'סל החטאים' של האדם. ההזדקנות היא פונקציה של החטאים, ההופכים את האדם ללאה, עייף, נטול אמון ביכולתו לשוב בתשובה, כשכוחותיו החיוביים מדוכאים.

לאור דברי רש"י, התפילה 'אל תשליכנו לעת זקנה' מתאימה לכל מי שחוטא (כלומר כמעט לכולנו...). התפילה היא שלא נישאר מבוססים בחטא, שנצליח להיחלץ ממה שהרב קוק מכנה 'חֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג', שהקב"ה לא ישליך אותנו להתמודד בכוחות עצמנו (כוחותינו הכלים) עם חטאינו, ולא יעזוב אותנו, שייפתח לנו שער לתשובה ולהיחלצות מבית האסורים של מי שכבר הפכנו להיות.

צעד נוסף צועד הבעש"ט, בקריאתו היצירתית את הפסוק בתהלים. ראשית, מובא בשמו כי 'הכוונה שאל ישליך העת לידי זקנה, כי לפעמים נופל העבודה של האדם לידי זקנה'.

שנית, מצטטים מימרא נוספת מפיו שאמר: 'לפעמים יתלהב האדם לאיזה עובדא הן לתורה הן לתפילה, אבל אינו מתיישן אצלו זה ההתלהבות והחשק, רק תיכף ומיד יפול מהחשק, ודומה לו כאילו הזקין זה המצוה... לזה אמר אל תשליכני מההתלהבות'.

קריאתו של הבעש"ט את הפסוק היא חדשה וטריה. הוא קורא את התפילה שהקב"ה לא ישליך אותנו לדבר המכונה 'זקנה'. ישנו מקום כזה, מצב תודעתי ונפשי של 'עת זקנה'. זהו מצב של התיישנות, של אבדן התלהבות וחשק, של זמנים שעליהם אמר קהלת 'שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ' – שנים שכאלו שהחפץ והרצון כבר אינם שם, אכן אין האדם חפץ בהן.

הבנה זו דומה לקריאת רש"י, בכך שהיא רואה את הזקנה כשייכת לא רק לאנשים בשנים האחרונות לחייהם, אך שונה ממנה, בכך שהיא רואה את הזקנה לא כתיאור של חטאים, אלא כתיאור שיכול לאפיין גם אנשים טובים ועושי מצוות (כלומר, כמעט כולנו...), שאיכשהו ההתלהבות עלולה להתיישן ולהזדקן.

התפילה היא, אם כך, שההשראה והרעננות יישארו אצלנו גם אחרי ההתלהבות הראשונית. שההרגל לא ישליך אותנו ל'עת זקנה', שיוותרו לנו כוחות להתחדש, להיות לראש ולא לזנב.

נשתדל שקריאת הסליחות עצמן תהיה קריאה צעירה וכנה, ילדותית ומתחדשת, ולא ב'עת זקנה'.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי