title
title
title
title
title
title
משב רוח - "סיפורי סבתא"

סיפורי סבתא

שלא כרבים מבני דורי זכיתי לגדול במחיצתם של סבא וסבתא. הם עלו לארץ בשנות השלושים המוקדמות, קבעו מושבם בירושלים וכשפרצה מלחמת השחרור והם כבני שישים פלוס, עברו לגור אצלנו בחצר...

אבא, שיפץ עבורם את לול הבלוקים שהתרוקן מתרנגולות .הותקנו שירותים צמודים וברז מים וכיור, והם קבעו מעונם איתנו עד פטירתם בשיבה טובה פחות או טובה יותר... הכל ענין של הגדרה.

היום כאשר הגעתי לגילי (המוקדם? המאוחר? שוב ענין של הגדרה) חוזרים זכרונותי להליכותיהם. אני מוצאת את עצמי מחפשת את המשקפיים, לא עומדת בקצב של שנים עברו, שוכחת שוב ושוב – כמה זה מכעיס ומרגיז...

ועוד ועוד זוטות שכולנו מכירים ואין טעם למנותם או לתארם. אך כאשר קמה דמותם לנגד עיני – אני מבינה כי זו דרך החיים. הילדים שרואים אותי על השביל שואלים אם זו "סבתא או סתם זקנה??"כיון שנכדי רחוקים ממני.

ואני שומעת את קולה המרגיע של סבתי ואת צחוקו של סבא, וחווה שוב את שמחתם, מתפריט זה או אחר, את הנאתם מטיול הבוקר המשותף או בנפרד, את צחוקם לאנקדוטה ברדיו שלא פסק מלהנעים את זמנם... ואני סבורה כי עברתי סמינר נפלא כיצד לבלות את ימי ושנותי הנוכחיים והבאים והד קולה של סבתי האומר: איזו חוצפה, לאחל לי עד מאה ועשרים, מי צריך את זה?" אכן, צדקה גם צדקה – ובהשתקפות דיוקני במראה משתקפות אלי פניה ואני מודה לה על הסמינר הנפלא והמחכים אשר העבירה לי.

אינני זוכרת אם היה זה לפני ארבעים? חמישים? שנה.

כמו היין הישן משתבח טעמו עם השנים...