title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - "שמע ישראל - אסקוצ'ה ישראל"

שמע ישראל – אסקוצ'ה ישראל


משלחת בין דורית מקיבוצי ויישובי הקיבוץ הדתי וידידיה, שבו השבוע ממסעם בפולין. מדווח לוי גבעון, ממובילי המסע: המסע התמקד בביקור בערים עיירות ואתרים בהם חיו בעבר משפחות חברי המשלחת. כל משתתף שיתף את הקבוצה בסיפורו האישי תוך ביקור בכתובות מגורים בתים, בתי כנסת בבתי הקברות, ביערות וגאיות הריגה, מחנות ובאתרים נוספים הקשורים לסיפור.

הנה לדוגמא קטע מסיפורה האישי של יעל גסנר-מורשת מרחובות שסבה וסבתה גרו בעיירה סוקולוב-מיופולסקי, ונסענו בעקבות ציוני הדרך שלה:

סבי וסבתי עלו לארץ בשנת 1935 כשכבר היו הורים לשני ילדים קטנים. ברבות השנים הם כמעט ולא דיברו על בני משפחותיהם שנספו בשואה. אולי התקשו להאמין והמשיכו לקוות עד יום מותם.

חלק ניכר מהמידע על המשפחות שאבו אבי ואחי מארכיון העיירה שנמצא בז'שוב, כשהם ביקרו כאן לפני 13 שנים. וחלק מהדברים סיפרו להם הדודות (אחיות של סבי ז"ל) שגם הן עלו לארץ עוד לפני מלחמת העולם השנייה. גם כמה זקנים מקומיים הוסיפו להם כמה פרטי מידע.

דודתו של אבי נתנה לו ציון מקום שלפיו ימצא את בתיהם. היא אמרה שהוא היה ליד האגם היפה עם הברבורים. כשהם הגיעו לכאן הם חיפשו אגם פסטורלי ולא מצאו. עד שזקנה אחת הסבירה להם שהייתה פעם, במקום שבו נמצאת כיכר העיר, בריכת שלולית קטנה...

בטיול השורשים שעשו לכאן אבי ואחי הסתבר לנו, שסבינו – דבורה ודניאל מרסה-מורשת גדלו בעצם בסמיכות, בית ליד בית.

אולי התאהבו זה בזה כבר בתקופת ילדותם כשהשיטו סירות נייר באגם הקטן שעמד ממש כאן במרכז העיירה, בינות לברבורים?! אולי סבתא דבורה עשתה לו עיניים ממרפסת ביתה כשסבא השקיף עליה מבד לחלון ביתו?! הם אף פעם לא גילו לנו...

....

נחמן קידר מחברת הנסיעות גשר, גילה בתכנית המסע שלנו את העיירות בהן נולדו וחיו הוריו: סטוק, וסוקולוב פודלסקי. נחמן הצטרף אלינו ביומו השני של המסע, ותרם מזיכרונותיו, ומהידע הרב שצבר.

בביקורנו במיידנק, הייתה לנו חוויה מיוחדת:

במחנה מיידנק. היה קשה, כצפוי.

סיימנו את הסיור, והתקשינו לצאת משטח המחנה. לפתע שמענו שירה שבקעה מגרונות רבים:

"שמע ישראל, אסקוצ'ה ישראל" והשיר קולח – קריאת שמע, משפט בעברית, משפט בספרדית. הקבוצה התקרבה אלינו וחזרה שוב ושוב על המילים: "שמע ישראל! אסקוצ'ה ישראל" . קבוצת הצעירים ששרה הייתה מורכבת מצעירים שחומי עור, בחורים ובחורות, שאדם לבןעור הלך בראשם, וכלם שרו כאיש אחד. קשה היה להאמין שבמקום הנורא הזה, בו רצחו יהודים, מישהו שר לנו: שמע ישראל, ואהבת...

דיאנה שמאי מעין צורים, שמוצאה מארגנטינה, נגשה אל הקבוצה ושאלה את ראש הקבוצה לזהותם. – הם מכנסיה קתולית בפנמה, כנסיה בשם סנטה גודאלופה (אזור בפנמה). הם באו לפולין, כמו רבים אחרים בחודש יולי, בעקבות האפיפיור. ועל אף היותם קתולים הם מכירים את השורשים היהודיים של הנוצרים הראשונים. ולדעתם חשוב להיות בקשר עם השורשים היהודיים זוהי סיבת ההתעניינות שלהם בדת היהודית ותמיכתם בישראל. זהו זרם חדש בכנסיה הקתולית זרם של התקרבות ליהדות.

המנהיג חזר כמה פעמים על כך שהם קתולים גמורים. הם רוצים להכיר, לא להתגייר. הם שרו את קריאת שמע בעברית, הוא שר פסוק והמקהלה ענתה לו, ואח"כ שרו כל פסוק בספרדית. וכך כל התפילה. אסקוצ'ה ישראל – שמע ישראל, ואהבת את ה' אלוקיך.... הצטרפנו לשירה הנפלאה, בליווי גיטרה. היה זה מפגן של אחווה ואהבה בלב הגיהינום.

לרבישראל הגרמיוחסת האמרה ״מוטב שאכשל מאה פעמים באהבת ישראל חינם, מאשר פעם אחת בשנאת ישראל חינם״.

ביומו האחרון של המסע ביקרנו בעקבות אריאלה רוזנשטיין מאלקנה, בעיירת הולדתו של אביה, בבנדין.

להפתעתנו, מצאנו במקום בו גר אביה אחרי המלחמה, בית קפה בשם 'קפה ירושלים'. בבית בו נמצא עתה קפה ירושלים, גר אביה של אריאלה, אחרי המלחמה, עם חברו הטוב יוסף למל' וכך דווח לאחרונה ב- YNET על פתיחתו של הקפה החדש:


"קפה ירושלים" בפולין:

""היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון

בבניין הפולני שהיה שייך ליהודים - תלויים גווילים של ספרי תורה, ותמונות של משפחות בשחור-לבן. דב למל, ניצול אושוויץ, לא ביקר ב"קפה ירושלים" שפתח בבנדין, בבית שבו נולד. "נדרתי שלא לדרוך שם יותר", הוא אומר. "אבל כמו שחשוב שיראו את אושוויץ, חשוב שיראו מקום שהיה פעם עיר יהודית גדולה, וחיים יהודיים שלמים שנמחקו."

לחצו כאן לקריאת המאמר במלואו


מי שהגה את רעיון הקמת הקפה הוא צעיר פולני, אוהב ישראל, בשם אדם שידלובסקי, אדם קיבל אותנו במאור פנים, סיפר על המקום, וציטט את בעל הבית היהודי:

הייתה כאן קהילה יהודית שוקקת חיים. היום נותר רק זיכרון. בימים אלה הושלמה אחת המשימות החשובות שלי, לספר ולהעביר זיכרון. זיכרון של חיים, זיכרון של אנשים, זיכרון של משפחה.

אדם שידלובסקי דאג להזמין לפגישה את בנו הפולני של החבר של אביה של אריאלה, האב, סייע בשעתו לאביה של אריאלה להשתקם אחרי המלחמה.

היה מרגש לקשור שוב את החוט שנקרע באכזריות.

המסע הוכן במשך חודשים רבים על יד כל השותפים בהובלתה של חברת גשר - שי בר אילן שריכזה את הצד הלוגיסטי ובניצוחה של נילי בן ארי שהדריכה את המסע. השנה צורף למסע המלחין והזמר יוחאי בשן מקיבוץ מירב שליווה אותנו בניגונים מרגשים באתרים בהם עברנו. מסע זה שהפך למסורת קיץ ב"שלושת השבועות" מאפשר למשתתפים בו לחוות את פולין בצורה ייחודית. זוג ממשתתפי המסע, פנינה ובני גולדשטיין, הגדיר זאת היטב: "...

הבוקר התעוררתי מתהליך כמו היפנוטי ,הייתי נתון בו החל מן השעות הראשונות בפולין.

התהליך הלך והעמיקככל שנצברו העקבות של היות היהודים ואובדנם

הידע על התהליך של תעשיית ההשמדה. הלך והוטמע

אי אפשר היה לקלוטואתהמראותמבלי לנסות להיכנס לעורם של הקורבנות.

בשבועות שקדמו למסע קראנו ספרים מאמרים תאריכים עדויות. עד שלא יכולתי יותר. אחריהמסע אני מבין שאי אפשר להבין ולקלוט את גודל השבר מבלי לראות עין בעין את שרידי האדמה העץ והאבן שהיו עדים לרצח...

אנחנו ניסינו בכל מאודנו , בנימי נפשנו לקלוט שמץ ממה שהתרחש על אדמת פולין בשנות השואה.תודות להדרכה נבונה ורגישה נפתחההתודעה לקלוט ולכאוב . הסיפור האישי של כל כך הרבה חברים במשלחת עזר לי להתחבר דרך הנפשות הפרטיות .נתתם פנים ליהודים שהושמדו, קברי האחים מורכבים ממיליוני סבים וסבתות אבות ואמהות ילדים וילדות שלכולם נפשות לרובם ההשמדה כל כך טוטלית שאין שאר שיתאבל. מיליוני מתי מצווה שפקדנו וקבר אין להם.

...

אולי מצוות עליה לרגל של ימינו היא זכירת את אשר עשה לנו העמלק.

השירה והניגונים שליוו את מסענו, בהובלת יוחאי בשן, סייעו לנו לבלוע את הגלולה המרה.

לקטו:

לוי גבעון

נילי בן ארי

כווילי תורה על הקירות, ונרות זיכרון. פעם גרו כאן אבא, אמא וארבעה ילדים (צילום: וויטק בורקובסקי)