title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת עקב

פרשת עקב

הציווי על התפילין חוזר בפרשתנו אחרי שהופיע כבר בפרשת 'ואתחנן': 'וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם'.

מתחילתו של הפסוק למד רבי אליעזר שתפילין של יד צריכים להיות כנגד הלב: "וְשַׂמְתֶּם... עַל לְבַבְכֶם... וּקְשַׁרְתֶּם"- שתהא שימה כנגד הלב.

מיקום התפילין הוא כנגד שני הכוחות המרכזיים שבאדם, המחשבה והרגש, המח והלב. שילוב כפול זה נראה מתבקש וטבעי; האדם מחפש להתקשר בחייו, הן דרך מחשבתו והן דרך ליבו, ודווקא בשילוב של שניהם' עם הקדוש ברוך הוא, עם הטוב והנשגב.

אך מדוע בנוגע לתפילין של ראש מציינת התורה 'בֵּין עֵינֵיכֶם'? הרי בפועל אין אנו מניחים את התפילין בין העיניים, ולא עוד אלא שיש להקפיד שהקצה התחתון של התפילה לא יעבור את קו צמיחת השערות, כך שאף חלק מהתפילין לא יהיה על המצח, במקום שלא צומחות בו שערות. הנה כך:

ואם כך, מה משמעותן של העיניים?

רבי נחמן מברסלב מחדש שהזיכרון (שגם עליו נאמר שהוא צריך להיות 'בין העיניים', ביחס למצוות סיפור יציאת מצרים: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ") קשור לעין הטובה, ושניהם קשורים אל הלב וחיותו:

כי השכחה בא ע"י רע עין, ע"י מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב.

כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת..."

על פי רבי נחמן, הזיכרון איננו פונקציה של כישורים שכליים או שינון של ידע. הזיכרון תלוי ישירות בחיות הלב. לב חי הוא לב הזוכר, לב פועם, לב המקרין על המוח. כשאדם מעורב בדבר, אוהב אותו, חפץ בו, מתחיה ממנו, הוא זוכר אותו ולא שוכח.

העין הטובה היא המכוננת את חיות הלב. כשהעין טובה, המבט אל המציאות הוא מבט של חיים, של שמחה, של חיפוש הנקודות הטובות. זהו מבט המעורר את הלב מקפאונו, וממילא מזכיר נשכחות.

דומה שאת המבנה המשולש שבונה רבי נחמן (הלב החי, העין הטובה, המוח הזוכר) ניתן לייסד על כל אחת מהצלעות. לעתים, העין הטובה מכוננת את הלב ואת הזיכרון. לעתים, הלב החי מביא לעין טובה ולעוררות המוח, ולעתים ההיזכרות והמחשבה מחיים את הלב ומיטיבים את המבט. ייתכן והדברים משתנים בין אדם לאדם, וייתכן ואף לאדם אחד נפתחים פתחים שונים בזמנים ובאירועים מגוונים.


שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב של טירת-צבי