title
title
title
title
title
title
משב רוח - בעקבות הזמן האבוד

בעקבות הזמן האבוד

תוך כדי הליכה במדרכות המפעל הכה באפי גל ריח חריף ומוכר...חיפשתי ברגע זה עוד תיאור לריח, איך מגדירים ריח? צבע, אנו אומרים כהה, בהיר, עמום, זוהר...איך מגדירים ריח? עיני קלטה את צבעם הירוק של עלי ה"פלפלון דמוי אלה". זה שמו של הצמח אשר הביאני באחת אל חצר ילדותי בכפר. תחת הפלפלון שצמח פרא על יד גדר החצר, זהו שחדשיים בשנה התקשט באשכולות גרגרים אדמדמים-ורודים, אבל הריח, אותו הריח אשר ליווה את משחקי הילדות עם חברים מהשכונה, רחוק מעינם המשגחת של ההורים, עסקנו במסחר, תעשיה, בניית משפחה, חיברנו שירים, סיפרנו סיפורים, וכו' וכו' כל שאר זוטות תעסוקות הילדות. טעם הדם מאצבעי שנחתכה שם מלוח הפח שנותר מלול התרנגולות ששמם, עדיין נותר בפי.

כבר סיפר לנו מרסל פרוסט בפתיחה לספרו הגדול "בעקבות הזמן האבוד" מה חולל ריחן של עוגיות המדלן בנפשו של האיש המבקר בעיירת מולדתו.

ביאליק בשירו הבלתי נשכח "אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה"

"אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָׁחַר,

כָּבוּ שְׂפוּנֵי מַאֲוַיַּי וַיִּכְלוּ בְיָגוֹן דּוּמָם;

אַךְ עוֹד הָאַחֲרוֹן כָּמוּס עִמִּי, וְהוּא נַהֲמַת כָּל-חַיַּי,

לֹא יַחֲרִישֶׁנָּה הֲמוֹן יוֹם וְכָל-שָׂטָן לֹא יַכְחִידֶנָּה,

אֲשֶׁר אִיטַב-נָא עוֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי נְטוֹת יוֹמִי,

אִם בְּהָקִיץ וְאִם בַּחֲלוֹם, אַךְ לוּ עוֹד פַּעַם אֶחָת,

אֲהָהּ, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,

יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי....

וְנוֹף מְכֹרוֹתַי הָרָחוֹק, נְאוֹת יַלְדוּתִי וּמִסְגַּרְתָּהּ,

עֲפַר שָׁרְשִׁי, מַעְיַן רוּחִי, נְעִים גַּעְגּוּעַי וְהֶגְיוֹנָי...

וּמַרְאוֹת יַלְדוּתִי כֻּלָּם עַל צְבָא חֲלִיפוֹתָם יַחַד..."

וטשרניחובסקי באידליה " כְּחֹם הַיּוֹם "

חוזר אל תמונות ילדותו באמצעות פרישת עולמו של ולולה התמים:

עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה

שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ.

יַמִּים שֶׁל פְּלָדוֹת נִשְׁפָּכוּ; וּשְׁבִיבִים, וּרְשָׁפִים וְזַהֲרוֹרִים

פְּזִיזִים, קַלִּילִים וּמְשַׂחֲקִים הִתְפַּזְּרוּ לְכָל הָעֲבָרִים;

נִטְפְּלוּ לְפִרְחֵי הַפֶּרֶג, לְכַנְפֵי צִפֳּרוֹת הֲדוּרוֹת.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָצְאוּ בְּמָחוֹל הַיַּתּוֹשִׁים עַל פְּנֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

רוֹקְדִים כְּנֶגֶד הַחַמָּה עִם וְלָדוֹת שֶׁל חָסִיל עַלִּיזִים;

אֵלֶּה בָּאוּ לְבֵין עָלִים וּבְסִדְקֵי מַעֲנִיּוֹת הָחְבָּאוּ,

וְאֵלֶּה, הַמְפַגְּרִים בָּהֶם, נִפְזְרוּ לְבֵין מֵי-קִלּוּחַ

קָטָן וּמָהִיר וּמְפַטְפֵּט בֵּין עַפְרוֹת-זָהָב רְטֻבִּים;

אֶפֶס אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא שָׁב כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּאוּ...."

לעולם לא נוכל להחזיר את הזמן האבוד. תועים אנו כל ימי חיינו ומבקשים את עקבותיו. הזכרונות אין להם צבע טעם וריח – אך הצבעים הטעמים והריחות משיבים נפשנו במשהו מן המשהו משרשי אותו זמן אבוד.

שפר חלקם של המשוררים – הם ורק הם עושים בכשפיהם ברשת הקסמים של המילים ומחזירים אותנו מעבר לזמן ולמקום- בעקבות הזמן האבוד.

אבישג