title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - 30 יום לפטירת אלי ויזל




לזכרו של אלי ויזל שנפטר לפני כחודש, אני מביא כאן את אחד מסיפוריו הנפלאים.


"
ערב שבת אחד הכריז מפקד הבלוק שלנו על כוונתו להעניק שתי קערות מרק כפרס עבור מי שיספר את הסיפור הטוב ביותר.
כולם רצו להשתתף בתחרות, בגלל הפרס הנכבד שיכול היה לפעמים להיות ההבדל בין חיים ומוות במחנות.

כאשר הוא הצביע עלי ואמר לי: תורך לספר, סירבתי.

אין לי מה לספר אמרתי בקול.
האם אינך רעב? הוא שאל בפליאה.
לא אדוני, עניתי ללא היסוס.
שקרן, הוא אמר לי. אני מציע לך הזדמנות כזו ואתה מסרב?

האם אינך רוצה להישאר בחיים?
עניתי שקיבתי מלאה, ואינני חפץ בדבר לא במרק ולא ברחמים,

כי אכלתי הרבה יותר וטוב יותר ממנו.
הרבה יותר ממני שאל מפקד הבלוק. אתה? היום?

אתה בטח משוגע. ואתה תמות ואני עוד חשבתי לעזור לך.
ואז התחלתי לתאר בפרטי פרטים את הסעודה הדמיונית שזה עתה התענגתי בה, את התבשילים, היינות, הפירות והקינוח.
ואז הזמנתי אותו לסעודה והזכרתי לו שעכשיו ערב שבת, מפה לבנה פרושה ופמוטי כסף מונחים על השולחן. מסביב שלווה ושמחה, ואמי מליטה בידיה את עינה ומברכת על הנרות, והנה סבי מתחיל לזמר את "מלאכי השרת" ואבא מברך על היין ובוצע את החלה, וכך המשכתי לתאר את הארוחה ומסביבי מקיפים אותי במעגל גדול האסירים והנהנו בראשם, ולרגע הפליגו כל הנוכחים מהמקום המקולל שהיו בו אל ביתם, אל מקום טוב יותר.
ואז השתררה דממה ארוכה בבקתה ומפקד הבלוק הפר אותה בצעקה: בראבו איש צעיר כל הכבוד. אני תומך בך כמנצח התחרות. וכך בטקס חגיגי הוא הגיש לי את שתי קערות המרק הסמיך".


ומאז ששמעתי את הסיפור הזה, אני אף פעם לא מקבל כמובן מאליו את יום שישי בערב, כאשר משפחתי יושבת ביחד לסעודת שבת.

לכבודו של אלי ויזל.

יהודי למופת סופר ויוצר.




יהי זכרו ברוך