title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת מטות

פרשת מטות

פרשתנו מספרת על פניית בני גד ובני ראובן אל משה, ובקשתם לנחול בעבר הירדן המזרחי. לאחר כעסו הגדול של משה עליהם, הם מציעים את עצמם להיות חלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ, ורק אחר כך לשוב אל נחלתם: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם...".

משה משיב להם, ומשקף את דבריהם, עם שינויים קלים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה... בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ".

הבדל בולט אחד בין דיבורם של בני גד ובני ראובן לנוסחו של משה הוא הקדמת המקנה או הטף.

חז"ל היו רגישים לשוני הזה, ולא חסכו את ביקורתם מבני גד ובני ראובן:

"אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר

שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו

אמר להם משה: אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר תחלה

בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם..."

עושרם והתעסקותם של בני גד ובני ראובן בשאלות המקנה והקניין מסנוור אותם, ומעביר אותם על דעתם. השיקולים הכספיים, שוודאי אי אפשר להתכחש אליהם, גורמים להם לא רק להתרחק מעמם, לא רק לבקש לא להיכנס לארץ ישראל, אלא גם לשים בראש סדר העדיפויות את הצאן, לפני הטף והמשפחות.

תגובתו של משה (שיכולה ללמד אותנו את כוחו הגדול של מענה חינוכי נכון, מענה שמחזיר את הדברים לדובר, אבל מציג אותם באופן החיובי) מלמדת אותם ואותנו לא להתבלבל נוכח הכסף והעושר, המקנה והנדל"ן, אלא לזכור תמיד את מה שחשוב יותר – הנפשות, האנשים, הערכים, האמונות והדעות.

והבדל נוסף קיים בין דבריו של משה באופן שהוא מחזיר את דברי בני גד ובני ראובן אליהם. בעוד הם דיברו על היחלצות לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הרי שהוא מחדד שהמבוקש הוא: אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.

לא 'לפני בני ישראל' אלא 'לפני ה'. רבי חיים בן עטר, בעל ה'אור החיים' הקדוש (יום פטירתו חל בשבוע שעבר, לפני 273 שנים) מלמדנו שדברי משה אינם מקריים. משה מזהה בדברי בני גד ובני ראובן הסתמכות על כוחם ועוצם ידם, וקו חשיבה לפיו מה שזקוקים לו בני ישראל הוא רק סעד טבעי. בדבריו שלו הוא מזכיר להם את הצורך של האדם לעזרת ה' במלחמתו, ואת סופיותו ומוגבלותו.

נלמד מפרשיה זו וממענה משה את היחס הנכון והמאוזן אל הכסף ואל מאמצי האדם להרוויח ולנצח.

ראשית, אסור להתבלבל בין עיקר לטפל, בין הנפש לממון, בין הערכים לנכסים. לעושר ואפילו לרווחה הכלכלית יש מקום, אך לא בראש הפירמידה. שנית, מי שעסוק בניסיון להעשיר ולהגדיל את נכסיו, כמו גם מי שנלחם וכובש, עלולים שניהם לשגות במחשבה ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ולשכוח את הממד האינסופי שבעולם.

הדברים נכונים במישור הפרטי בחייו של האדם, כמו גם במישור הקהילתי והלאומי, ומאירים את עינינו בקבלת החלטות ובעיצוב סולם הערכים שלנו.


שבת שלום ומזל טוב לטירת צבי ליום חגה, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי