title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים - שוטה הכפר

שוטה הכפר

מאתשוקה די-נור

שבתי אמש מביקור קצר בפולין. מעט וורשה, מאידאנק ועיר הולדתו של אבי ליד העיר לובלין שבפולין. מעולם לא ידעתי שמחנה ההשמדה היה רחוק קילומטרים ספורים מהעיירה בה הוא גדל. מסע קצר שהעלה בי הרהורים וחרטות על שלא עשיתי מסע שכזה בעוד אבי בחיים. וצף ועלה בי הסיפור הבא ששטח בפני בוריס אדלר על הוריו ילידי פולין:

אווה ואברהם נולדו בעיירה זְבּוֹרוֹב, אז בפולין, בעשור השני של המאה העשרים. בבגרותם אהבתם פרחה ובשנת 1936 הם הכריזו על אירוסיהם. בעת ובעונה אחת, חשים אולי בעננים השחורים המקדירים את שמי אירופה, הם החליטו לעקור מפולין ולהגר לאורוגוואי. סיכמו שאברהם יצא ראשון, יתבסס כלכלית ואז אווה תצטרף אליו והם יינשאו.

אבל… דֵער מֵענְטְש טְראַכְט אוּן גאָט לאַכְטׁׁ(באידיש – האדם חושבומתכנןואלוהים צוחק)

בעוד אברהם מפלס דרכו באורוגוואי, מתפרנס ממכירת בגדים ולאחר מכן מִחנות אופניים, מתחזקות רוחות המלחמה באירופה וזכויות יציאה של פולנים יהודיים צומצמו למינימום. כל הניסיונות להוציא את אווה מפולין, כולל נישואין פיקטיביים לידיד, עלו בתוהו.

בשנת 1939 פרצה המלחמה ושנה וחצי לאחר מכן פלשו הגרמנים לעיירה ורצחו מאות גברים יהודים ובהן אביה של אווה ואחיה. שנה לאחר מכן אמהּ נשלחה לטרבלינקה ולא שבה עוד. אווה נותרה בגפה בגטו והועסקה בסלילת כבישים. היא חברהלמשפחת צייגר, חברים קרובים של הוריה.

בעיירה שלהם היה איכר פולני/אוקראיני בשם אנטון, אנטוֹשָה בפי כל אנשי העיירה. אנטושה היה מוכר בעיירה כ'שוטה הכפר' – ערירי, נמוך קומה, סהרורי, שחי לבדו בבית מוזנח בפאתי העיירה. הוא היה מסתובב בעיירה, מפחיד ילדים בעל-כורחו בגלל בגדיו הבלויים ומראהו המוזנח, מחפש קרבתם של בעלי חיים מכל סוג, יהיו אלה חרקים או חלזונות או צדפות. אנטושה היה ללעג בפי כל.

וראה זה פלא, הוא מכולם שכנע את משפחת צייגר לחפור בור מתחת לביתו הרעוע, וכך באחד הלילות נכנסו לבור הקטן הזוג צייגר ושני ילדיהם הקטנים, אווה שהייתה אז כבת 29 ונערה נוספת בשם ציפורה.

שש נפשות מפוחדות נדחסו לבּור של מטר על שני מטר שגובהו פחות מקומת אדם. שוטה הכפר היה מגניב אליהם תפוחי אדמה ולחם ומשלשל אליהם כדים של מים. בחשכת הבור, מוכי כינים ופשפשים, הם שהו כמה חודשים עד ששכנים פולנים גילו את הסוד והם נאלצו לברוח ולהסתתר ביער הסמוך. השלג, הכפור והעוינות אילצו אותם לחזור אחרי יומיים. שוטה הכפר חיבק אותם והסכים לחפור עם מר צייגר בור חדש מתחת לאסם סמוך.

כל החבורה נכנסה לבור החדש. כדי למנוע גילויים, היה אנטושה מפזר אבקת סודה מסביב לבור, לשבש את חוש הריח של הכלבים. מחשש שפצעי הסודה על ידיו יסגירו את הסוד, היה מפזר אנטושה את אבקת הסודה בפיו. את הפצעים בפיו איש לא יכול היה לגלות בגלל דיבורו המוזר בלאו הכי, כשוטה הכפר.

לאחר תשעה חודשים בבור הגיעו הרוסים לעיירה. אנטושה הרים את מכסה הבור והוציאם לאור השמש, לחופשי.

אווה החלה את חייה מחדש בקראקוב. באחד הימים… היא פוגשת ברחוב מכר ותיק מהעיירה. 'אני לא מאמין שאת בחיים' הוא אומר לה 'את יודעת… ארוסך באורוגוואי מחפש אותך בנרות.'

בסוף שנת 1946 , שולח אברהם לאווה כרטיס הפלגה לאורוגוואי, ועשר שנים בדיוקמיום פרידתם מאונס, הם ניצבים מתחת לחופה ונישאים.

בשנת 1972 הם עולים ארצה עם שני ילדיהם ובשנת 1995 נפטר אברהם בישראל. ובתעתועי הגורל… אווה מחזיקה מעמד והולכת לעולמהבדיוק עשר שניםאחריו, אותם עשר השנים שכנראה החזיר לה הגורל על עשר השנים האבודות ללא אברהם בתקופה הנוראית באירופה.

ואנטושה… 'שוטה הכפר'… מה עלה בגורלו?

עם עלייתם ארצה פעלו ניצולי הבור ההוא להעניק לאנטושה (בשמו המלא אנטון סוחינסקי) מעמד של חסיד אומות העולם. בשנת 1995 הגיע אנטושה לישראל לקבל את התעודה מ'יד ושם' ונפגש בהתרגשות רבה עם ניצוליו.

תמונתו ניצבת באגף חסידי אומות העולם במוזיאון יד ושם יחד עם תמצית סיפור גבורתו.

(כך סיפר לי בוריס אדלר, בנם הצעיר של אווה ואברהם ז"ל, יהא זכרם מבורך(

'וכך, כאשר כל אַמוֹת המוסר קרסו' נכתב באתר יד ושם 'ומרבית האנשים היפנו גב באדישות או השתתפו ברצח, היה זה שוטה הכפר דווקא ששמר על הערכים האנושיים הבסיסיים

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 30.6.16

הפתח למקום המסתור

הפתח למקום המסתור

אנטון מוקף בניצולים ובני משפחותיהם

אנטון מוקף בניצולים ובני משפחותיהם



אנטון בביקור בירושלים עם ראש העיר ירושלים ויו"ר הנהלת יד ושם