title
title
title
title
title
title
סיפורי מקום - פלא בלב העמק

פלא בלב העמק

על "עטרת צבי", שוכניו ושכניו

"עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם "(משלי י"ז, ו').

היטיבו אנשי טירת צבי לתת ביטוי מוחשי ומעשי לכותרת המעטרת את בית האבות שבקיבוצם: "עטרת צבי".

גילוי נאות: אלי, אישי היקר, נמצא בבית "עטרת צבי" מזה כשנה - פרק זמן ראוי להתייחסות.

לפני כמה שבועות הגיעה משלחת מטעם משרד הבריאות לבקר במקום, לרגל חילופי-גברי (יותר נכון: חילופי-נשי) במחוז הצפון. "עטרת צבי" נבחר כדגל וכסמל למקום ראוי ומכובד לאנשים סיעודיים.

בהתכנסות שהייתה לאחר סיור בבית, ישבנו במעגל (כשבמרכז, שולחן מדושן מטוב לבם וחוכמת ידם של צוות הבית). מרגלית - מנהלת המקום, שכשמה כן היא: יקרה, חמה, חכמה ומקצועית - שטחה את משנתה הסדורה בפני המשלחת, תוך שהיא מעגנת את דבריה בדוגמאות ונתונים.

כשמרגלית סיימה, ביקשתי את רשות הדיבור כ"נציגת משפחות המטופלים", והוספתי שאם רצה המקרה שנזדמן ביחד - המשלחת ואני - כנראה שאין זה מקרה... פצחתי בנאום, שלא הייתי צריכה לעמול קשה על מנת לבנות אותו. אני חיה את מה שאמרתי.

מה מייחד את בית האבות "עטרת צבי"?

מיד כשעוברים את מפתן דלת הכניסה, חשים באווירה של בית המחבקת את הדיירים - לא מוסד, אלא בית על כל המשתמע מכך: נקי, מטופח, קירות צבעוניים עטורי תמונות, עציצים רעננים ניבטים מכל פינה, מוסיקה שקטה ונעימה מתנגנת ברקע, ריחות של בישול אוכל ביתי, קולות של חיבה וחום, תחושה של נינוחות ושלווה. השאלה שחוזרת על עצמה ומקדמת כל אורח: רוצה לשתות משהו?...

איך קם ומתקיים הפלא הזה?

נראה לי שיש כאן שילוב של שני גורמים מנצחים: גורם פיזי-גיאוגרפי וגורם אנושי.

בית "עטרת צבי" ממוקם בלב לבה של הקבוצה, על השביל הראשי המוליך לבית הכנסת ולחדר האוכל. הייתה כאן כוונת מכוון של מי שהגה, יזם ותכנן את הבית: לא מקום בשולי הקבוצה, אלא מקום מרכזי ומכובד, כיאה לאנשים שהקדישו את חייהם לבנות בית לתפארה ועתה, אחרי שנות עמל, הם זקוקים למנוחה וטיפול ראויים; מקום בתוך החברה, למען יראו גם הצעירים והטף, שכך נאה למי שהגיע לשיבה ובריאותו לא מאפשרת לו להתנהל בכוחות עצמו.

ואכן, המקום חי ותוסס. אנשי טירת צבי מאירי הפנים ומכניסי האורחים (חן המקום על יושביו...) פוקדים את המקום, גם אם אין להם שארי בשר שם. משפחות באות לקדש ולהבדיל בשבת; חברים באים ללמוד פרשת שבוע או משניות עם דיירים; ילדי הגן ובית הספר באים לשיר, להציג ולשמח (במיוחד לפני חגים); נערי תכנית "רגבים" נכנסים מדי שבוע בשירה ובריקודים; הרב נותן שיעור קבוע; מתנדבים מסיעים בכיסא גלגלים דייר שאין לו קרובי משפחה בקיבוץ, לסיבוב בשבילים המוריקים.

וכל זה מעבר לפעילות השוטפת שמתקיימת מדי יום בשעות הבוקר ואחר הצהריים.

בנוסף למיקום, יש חשיבות גדולה מאוד לצורתו של המבנה. חלונות גדולים מאוד ודלתות רחבות - שגם להם הוקדשה מחשבה - מזמינים את האור הבהיר והחוץ הירוק להיכנס פנימה, ומאפשרים לפנים לראות את החוץ ההומה, הנושם והחי.

ומן הפיזי לאנושי.

אחד המאפיינים הבולטים בשיחה עם אנשי הצוות - שחלקם חברי טירת צבי - הוא: הקביעות. יש מאנשי הצוות שעובדים במקום כבר הרבה שנים, ולא ניכר הדבר. נשמרים בהתנהלותם אותו חום, אותה חיבה, החיבוק האוהב, המסירות והכבוד שזוכים להם כל דייר וגם בני משפחתו. לעתים קרובות אני רואה כמה סבלנות נדרשת מאיש צוות ב"עטרת צבי" וכמה אנושיות, איפוק ואהבה, כאשר הוא ניגש למטופל שתובע תשומת לב ואינו יודע, או אינו יכול, להכיר טובה ולהגיד מילה של תודה, שכל כך מיטיבה. כמה האוזן כרויה להיענות לכל בקשה, בנעימות, בחיוך ובנפש חפצה. הם לא שמעו שם על שחיקה? על עייפות? נראה שכנפי מלאכים סוככים עליהם. אבל לא, הם לא מלאכים. הם בני אדם. ואולי אלו הצניעות והענווה המלוות את המקצועיות, וגם ההתבוננות היומיומית, שרומזת לנו מהיכן הגענו ולאן אנו הולכים - אולי אלו פותחים את לבם ותבונתם של אנשי הצוות לשמוע, לקבל, להתייעל, להתייחס, להשתפר, לא לנוח על זרי הדפנה?

כולנו רוצים להזדקן בכבוד ובבריאות טובה. עד כמה שידוע לי, לאף אחד מאיתנו אין חוזה כתוב שיבטיח את הרצון המובן והטבעי הזה. אם, חלילה וחלילה, תיגזר על מי מאיתנו גזירת תשישות המוח או הכוח, הייתי מאחלת לו שחלקו יהיה עם שוכני "עטרת צבי".

בית "עטרת צבי" הוא, אכן, עטרה העוטפת בתפארה את זקניו, אבותיו ובני בניהם!



פוריה סומר

כפר עציון


עמודים - גליון 779 (5) סיוון-תמוז תשע"ו