שלום רב קוראנו היקרים

 

חודש שבט שהחל השבוע

מביא איתו את תקוות הצמיחה

היניקה מהשורשים אך ההתחדשות גם כן.

 

ידועה  ההשוואה- "כי האדם עץ השדה"

וכמו העץ היונק משורשיו בכדי שיצמח

כך גם האדם.

התינוק יונק את חלב אימו

יניקה פיזית אך גם רוחנית וערכית.

 

קשרי אם-ילד וקשרי הורים וילדים

הם המנוע צמיחה של העברת התרבות

הערכים והחיות מדור לדור.

 

 

הנה כך

ציליה דרפקין

 

הנה כך,

כשאתה נרדם,

בחיקי,

בחדר המחשיך,

אני חשה אותך מחדש,

חי בתוכי,

אילם ועיוור,

ילדי הקטן,

נדמה לי,

שעוד לא השתחררת

מן החוטים, שבהם

היית קשור אל גופי

לפני שראית את העולם,

פניך, מוסתרים מן האור,

טבולים באי-מודעות עמוקה,

פניו של טרם נולד,

ונדמה לי,

שהחוטים שבהם היית

קשור אל גופי,

נמשכים ארוכים,

ארוכים יותר,

ועוטפים אותך ואותי

בחדר המחשיך,

סמיך, סמיך יותר, נטווה

האריג מסביבנו,

רך כמו משי נטווה האריג סביבנו,

כגולם ענק

סביב שני תולעים של משי-

אנחנו שני תולעים בתוך גולם אחד,

אני גדול, אתה קטן,

כמשי תלתליך,

ויום יבוא,

כנפים יצמחו לך,

תבקע את גולם המשי,

תשתחרר מגופי והלאה,

בשרי, דמי ועצמותי,

ילדי!

 

ידועה גם כציליה, משוררת יידיש, שכתבה גם ברוסית. נולדה בשנת  בעיר בוברויסק, שבבלארוס. נפטרה בניו יורק בשנת 1956.

 

  

על כך ועוד תקראו הפעם בגליון שלפניכם

שבת שלום וחודש טוב

 

גדי ליאון

העורך

"שירות טוב" 

 

"שירות טוב" חרט על דגלו טיפול מסור לזקן ולבני משפחתו, פשוטו כמשמעו. המטפלות והמטפלים פרושים בכל רחבי העמק, בקיץ ובחורף, ועושים את עבודתם במסירות ובאחריות.

לפני כשבוע התקבל במשרדי העמותה המכתב הבא:

תודה לכם מטפלות ומטפלים על השירות הטוב אותו אתם נותנים.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

הנש"ר עלה ל"מלכות החרמון"

והרי יצאנו ל"משוט בארץ". הנש"ר המשיך במסעו ולאחר שחזרנו על "פריצת" ארבעת כיווני הרוח בשיר "ופרצת" ומיקמנו את עצמנו במפת הארץ הכללית עלינו ל"מלכות החרמון". ה"פריצה" היתה קלה יותר הפעם.

את זאת תוכלו לראות אם תלחצו כאן

האזנו בקשב רב לביצועו של מוצי אביב ל"מלכות החרמון" לחצו כאן

  ויחד מצאנו את כל המקומות המוזכרים בשיר. המשכנו אל חידון בתמונות של אותן המקומות שאותן מצאנו אחר כך גם במילות השיר.

הזכרנו את דמשק בה נמצאים תושביה כבר מספר שנים תחת מלחמת אזרחים ושיערנו שתמונת דמשק כבר לא נראית במציאות כעת.

ב"פינת הבקשות" הועלו מספר רב של שירים, אך הבולט בכל המפגשים היה כמובן...."שיר הרשת" על פנחס רוטנברג.

 

נמשיך במסענו גם בשבוע הבא....

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

לטייל בכביש 90

אל בקעת הירדן יצאנו

אחרי הגשמים העזים שפקדו אותנו.

צבעי הירוק והחום התמזגו ושמש חמימה קידמה את פנינו.

הי דרומה ירדנו ואת ירון עובדיה במפגש ציפורה אספנו

מיד את התנ"ך שלף ואת הגלגלים החל לצבוע בצבעים.

באתר כף הרגל הרגשנו כבימי קדם.

כאן התהלכו אבותינו, הקריבו קורבנות, חגגו יחדיו ואפילו בתרועת השופר יצאו לקרב.

אל גשר אדם הגענו, ושלושה מצאנו, ממלוכי, בריטי ושלנו.

את עבר הירדן לא חצינו אולם השקפנו לעבר חברנו הירדנים ואל תל אדם מתקופת אבותינו.

אנדרטת הבקעה, באבן וברזל בנויה, נחושה ואיתנה להעצים את קיומינו בבקעה.

ארץ אבות לחשה וחללים רבים גבתה.

אל בית הערבה הישנה הדרמנו להקשיב לסיפורם המופלא של חלוצי הבקעה.

כבר בשנות ה – 20, של המאה הקודמת חשבו על האשלגן וגידול פרות ברפת.

ימים לא קלים עברו על חלוצינו שלבסוף הוכרעו ובגשר הזיו ומצובה מצאו מנוחה.

גשר עבדאללה עמד דומם וניצב, במלחמת ששת הימים נדם.

התנועה מעמאן לירושלים פסקה וחיכינו שנים רבות לשלום שבא.

ואז התעייפנו ובצומת אלמוג נחנו וסעדנו את ליבנו

ורגע אחד לפני סיום עמדנו במרפסת יריחו,

והשקפנו לעבר בקעת יריחו,

אל הרי הגלעד ושם ראינו את עמאן לצד הר נבו

שממנו משה צפה על הארץ המיוחלת.

תצפית מרהיבה ומרחיבה את הלב והנשמה                                             

ומשם לצעוק לעולם ולומר                                                                                    

זוהי ארץ ישראל שלי ושלך.

היינו נרגשים והחשכה החלה לרדת,                                                              

לאוטובוס עלינו ובזכותו של עימאד הביתה הגענו.

צילמה ושלחה: מינה רונן חמדיה

מוזמנים לצפות באלבום אותו ערכה ברכה יואל משדה נחום

לחצו כאן

 

ניפגש בטיול הבא "אגמון חפר" ביום חמישי ל' שבט - 15.2.2018

 

סופי עטרה שבח

רכזת הטיולים

הילדים רצים בשדות העמק

 

זכינו השבוע לצפות ולחוש במאות ילדים ובני נוער שהגיעו מכל רחבי הארץ למירוצי השדה האליפות הארצית.

כאלף תלמידים ומלווים, מארגנים ומאבטחים מילאו את מתחם בית גיל עוז והשדות שמעבר למציג ססגוני מלא מרץ נעורים.

כבר מלפני כמה ימים חדי העין שביננו יכלו לצפות בהכנות בשדות, דגלול, תמרור ובדיקה ומאתמול כבר החלו כמה מהמשתתפים להתאמן.

החל משעות הבוקר המוקדמות החל המתחם להתמלא בעשייה ובמשובת נעורים, חימום, רישום והגעה לנקודת הזינוק ובעיקר הריצות עצמן.

היה זה בוקר של שמחה ש"אנחנו על המפה" ובגדול.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט 

                                                                                                                   קולנוע אקשן !

סודות מאחורי הסרטים

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר 

מזמין את הקהל לצפות ב...

                                                                                                         

הבמאים הגדולים – פרנסיס פורד קופולה:

"אחד מהלב" One From The Heart))ארה"ב 1982, 107 דקות.

תסריט ובימוי: פרנסיס פורד קופולה

משחק: פרדריק פורסטר, ראול ג'וליה, נסטסיה קינסקי

צילום:  ויטוריו סטורארו

פנטסיה מוסיקלית, קומית ורומנטית, המתרחשת משך סופשבוע אחד בעיר ההימורים לאס וגאס. מבחינה תמאטית יש כאן סיפור אהבה מן הסוג ההוליוודי הישן. אלא שטכניקות הבימוי החדשניות, הסגנון, הצילום והעריכה, מהווים חגיגה של ממש לאוהבי קולנוע "אמיתיים".

 

 

 להתראות בקולנוע

 

הסרט יוקרן באולם בית הספר "גאון הירדן"

שבקיבוץ נווה-איתן

ביום רביעי ח' שבט  טבת  - 24 בינואר

תחילת ההקרנה בשעה 10:20

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

 

 

קולה של אמי – שלומית שניר- חמדיה - 1.1.2018

הקול האנושי החם והערב ביותר ששמעתי מעודי, היה קולה של אמי. מגיל צעיר וללא מודע, שכללתי את יכולת השמיעה שלי. כך, אפשרתי לה לגעת בי. אש בערה באמי וניהלה אותה, אלא שבקולה לא פגעה ואף העצימה את מתיקותו. היא ידעה לשיר וצחוקה הנדיר, היה נפלא. חומרי ההסקה של האש היו עלומים ומעולם לא הצלחתי לתפוש מתי תתלהט בה הלהבה ומתי תדעך. צבע חברתנו בקיבוץ נווה, היה יקי, והיו בו קודים נוקשים של התנהגות. אמי ילידת חלב שבסוריה לא השתלבה בו היטב. בעיקר משום שלא הצליחה, חרף מאמציה, להתמיד בעבודתה בענף קבוע. נפשה הרגישה גררה אותה תכופות, לעימותים עם אנשים, ואז הייתה נתקפת בדיכאון ומסתגרת בבית. אמי תויגה בקיבוצנו כ"בלתי יציבה". לא כך היה כאשר ראיתיה בחיק משפחתה הענפה. מהיותי כבת שנתיים, היא לקחה אותי בקיצים למשפחתנו, ושם תפקדה טוב וזכתה לאהבה ולכבוד. 
אחת העבודות שבה הצליחה אמי להתמיד יותר, הייתה בתפקידה כמטפלת פעוטים בנווה. אימא אהבה ילדים. דרכם, הצליחה לגעת בילדה הפגועה שבה, ולהחיות אותה. היא ניהלה בחום לב את חמשת הפעוטים בקבוצתה, ודאגה להם כתרנגולת לאפרוחיה. כשהייתי ילדת גן, התירו לי לצאת ממנו לפעמים, ולבקר אותה. היא עבדה ב"בניין 8" שהיו בו, שתי קבוצות פעוטים, אחת מהן שלה. בסמוך לבניין, ניצב "בניין 7". שניהם נקראו כך, על פי הסדר הכרונולוגי של בנייתם. בביקוריי, הייתה אמי נינוחה ושמחה. הפעוטים שלה היו צעירים ממני בארבע שנים לערך, לאחד מהם קראו יובל. את השיר ששמעתי אותה שרה לו, בקולה הקטיפתי, אני שרה גם היום: "ליובל לאחי, ליובלי פעוטי, שיר אשיר, שיר אשיר, שיר ארון, הוא שחרחר, מתולתל, ורוצה להיות חייל, ורוצה הוא, ורוצה הוא, ורוצה להיות חייל". עשרות שנים לאחר מכן, מצאתי בעיזבונה, אלבום שחור קטן ומעוטר ביד, שבו תמונות ילדיי קבוצתה וברכות פרידה חמות מהוריהם. 
בהיותי בכיתות הראשונות של ביה"ס היסודי, כשאמי הייתה נתקפת בדיכאון, נהג אבי, להסתייע בי. הוריי היו פרודים מהיותי בגיל הגן, והוא נמנע מלהתקרב לקו האש שלה. אך בהחלט דאג לה מרחוק כל חייו, וחילץ אותה הסתבכויותיה. הוא עשה זאת בתוקף אישיותו ותפקידיו בהנהלת נווה. בהתקפים הללו, הוא שלף אותי, בתו הבכורה, ממסגרת ה"בית הכולל", שבה היינו נתונים 22 שעות ביממה. תפקידי היה להביא לה את ארוחת הצהריים שלקח בעבורה מחדר האוכל, ב"נושא האוכל", שקראנו לו מנז'. כבר משנגעו רגלי במדרגה הראשונה בגרם מדרגות ביתה, חשתי שהן מתקשות לציית לי ו"קרובות להישרף". חששתי ממנה. כשפתחתי את הדלת ואמרתי: "אימא הבאתי לך אוכל", לא נשמעה תשובה. אמי הייתה שוכבת במיטתה, פניה מוסבות אל הקיר, ולא הייתה מסוגלת לענות לי. הייתי מניחה את נושא האוכל על שולחנה ונמלטת משם. 
כשהתבגרתי, עזבתי את בתי הוריי והקמתי את ביתי בקיבוץ שבו אני ומשפחתי מתגוררים היום. שנתיים לפני מותה, מעדה אמי בביתה, וצריך היה להעבירה להשגחה מלאה. מכיוון שבנווה לא היה אז "בית אבות", העברנו אותה ל"בית אבות" בקיבוץ הסמוך, לקיבוצנו. מששנתה אמי מקום, שפר עליה מזלה, והיא השתלבה היטב בפעילות הבית. שנים אלו אפשרו לאמי ולי להתקרב זו לזו, ולעשות תיקון ביחסינו.

בגיל תשעים שנים ושלושה חדשים, הלכה אמי לעולמה, וקולה נדם. אך צליליו אצורים בי. דרכם אני נכנסת, בדלת הראשה, אל לבה ונושקת לו.

אהרן אפלפלד נולד ברומניה, במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהופרדו נדד לבדו ברחבי אוקראינה. הוא עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946 והתחנך בתנועת הנוער. הוא התחיל לכתוב בעודו נער. אפלפלד כתב 47 (!) ספרים. לדבריו, כל אחד מהם מאיר פינה אחרת בסיפור הגדול של היהדות במאה השנים האחרונות. 

אפלפלד זכה להכרה והערכה בארץ ובעולם;
פרס אנה פרנק (פעמיים), בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה (1969), פרס ביאליק, פרס ברנר, ופרס ישראל לספרות (תשמ"ג). ועוד פרסים רבים בעולם ביניהם: קצין במסדר הלאומי של לגיון הכבוד הצרפתי (2016); הפרס האיטלקי היוקרתי Premio Grinzane Cavour.

 

"אפלפלד היה באמת ובתמים אחד מגדולי הסופרים של המאה ה–20" מילות הפרידה של פרופ' יגאל שוורץ, מי שהיה חברו ועורכו במשך שנים של אהרן אפלפלד. 
"כמעט 50 ספרים הוא חיבר וכתב אותם בעיני ילד בן שמונה שהולך ביערות. כך הוא ראה את העולם, כילד בורח ביער. הוא תפש הכל בגוף ולא בראש וזה היה חלק אדיר בעבודתו — כתיבה פשוטה וחסכונית שבין הרווחים שהיא השאירה לקורא, רבץ סרט אימה. הוא כתב שקט שקט, אבל השקט הזה היה עבור הקורא כמו להלך על קרח דק. זה הילך עליי קסם וגם אימה וכשהתבוננתי בו, ילד שרצחו את אמו לנגד עיניו 95 יצר לו ממלכה אדירה בכוחות עצומים, ראיתי משל ענק לחיים שלנו." 

 

 

 

 לקריאת הטקסט המלא לחצו כאן 

 

 

לקריאת הראיון האחרון שהעניק ל״מקור ראשון״ לחצו כאן 

לקריאה מתוך ספרו האחרון ״תימהון״ לחצו כאן 

לצפייה בכתבה מהטלויזיה החינוכית בה אהרן מבקר בכפרו בו נרצחה אימו לחצו כאן

 

על הוורדים בתקופה זו

 

רוב משתלות הוורדים מסיימים את עקירת שתילי הוורדים והכנתם לשתילה. מזה שנים, השתילים זוכים לשימור לזמן רב, עוברים תהליך דינוג, ואת השורשים שומרים בתוך נסורת למניעת התייבשות. על מה מקפידים?

ראשית, שההרכבה פיתחה "קלוס" (כיסוי החתך).
שהשורשים נעקרו בשלמותם וללא שסע.
ושיש לפחות שני ענפים (פיצול מהגזע) – רצוי לבחור בשתיל עם שלושה ענפים.

חשוב מאוד לדעת לבחור את הזן הרצוי (קיימים כ- 10,000), ואם לא מתמצאים, אפשר להגיע למשתלה עם ענף פורח והזיהוי ייעשה על-ידי איש מקצוע.

ורדים קיימים בגינה – זה הזמן לעצב ע"י גיזום וניקוי השיח.           

מומלץ לגזום את כל הענפים היבשים, וכאלה שנשחקים אחד עם השני.      

לוודא שההרכבה מעל פני האדמה ולגזום חזירים (ענפים מתחת להרכבה).                   

לדלל את הענפים במרכז השיח (לבחור את החזקים ולגזום את המנוונים והדקים).     

לנקות עשבים ודשא שפלשו לתוך השיח. 

סיפור מהחיים

 

כשהיה בן ארבע-עשרה נער שובב וחסר מעצורים אימת מוריו מחנכיו ואולי אף הוריו - דהר אל השדה על טרקטור לראות מדוע אבא לא חוזר מהשדה. הוא מצא אותו מוטל מת מתאונת עבודה.

הבשורה לאם ולמשפחה ולרשויות הכפר, כולל עדויות כואבות נפלה על כתפיו.

מאותו יום עבר מהפך. הוא נטש את כל משוגות נעוריו ונשא עם אמו ואחיותי את עול המשק. פרדס, גן-ירק, גידול וטיפוח הרפת הגדולה והלול.

לימים נשא את בת הקיבוץ החילונית אשר אכפה ידה האוהבת והחזקה על עיצוב חיי המסורת והדת בייסוד המשפחה. שנים רבות של עבודת הזוג וגידול וחינוך ילדים לעבודה מסורה ומאומצת הניבו פרי.

המשק הקטן גדל והיה לתעשייה משגשגת של מוצרי חלב וגבינות אשר יצא שמם לתהילה בכל הארץ.

השבוע ביקרתי בבית הקפה הכפרי שבבעלות המשפחה, לא היה מקום חנייה בחצר הגדולה של בית הקפה. בפנים הגישו בפנים מאירות ארוחת בוקר עשירה ומקסימה. בחנות מכרו תוצרת חקלאית: זיתים, ריבות, לחמים שונים, אשר אף הם נאפו בחצר בית הקפה.

המקום שקק חיים ונינוחות של אוכל, עוגות וגבינות.

ואז ראיתי אותו נכנס בלוית העובד הזר המלווה. עיניו חומות כמו אז בימים הרחוקים ההם, אך תחת הגבר החזק ורחב הכתפיים ראיתי מולי איש חסר אונים מביט למרחקים.

אמרתי לו שלום – הביט כי כנדהם. לא הכירני.

סבתי לאחור וכבשתי את דמעותי. עץ החיים המופלא הזה אשר עמקו שורשיו וצמרתו, אך מה אנוש כי תזכרנו.

תהיתי כמה מיושבי המקום ההומה הזה מזהים את הגבר היושב בפינת הקפה.

ובכל זאת הרי כל אלה בשלו קמו והיו לשם ולתהילה באזור כולו. פרי יוזמתו וחריצותו – ואולי בעיניו הפקוחות הרואות אשר סביבו הוא מכיר ויודע כי חייו לא לריק עברו, ויש תקווה לאחריתם.                         

צילמה: צילמה: סוזאנה קוג'מן סינגליה

אבישג    

שיר הפרידה

מילים  חיים חפר     מנגינה - עממי אוזבקי

 

שׁוּב עוֹלֶה אֶל הַשָּׁמַיִם    רֵיחַ הַדְּרָכִים הָעַז

הוֹי, חֲמוֹר חֲמוֹרוֹתַיִם -    הֵן לֹא תְּסֻלָּא בְּפָז.

הוֹי, חֲמוֹר, אֲנִי הַהֵלֶךְ    יְדִידְךָ וְאוֹהַבְךָ

גַּם זְקָנוֹ שֶׁל שַׂר וָמֶלֶךְ    לֹא רָאוּי לִקְצֵה זְנָבְךָ.

לְלִבֵּנוּ עוֹד קוֹסֶמֶת          הַשִּׂמְחָה שֶׁבַּנְּדוּדִים

צֵא נָא בְּעִקְבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ   אֶל צְרִיחֵי הַמִּסְגָּדִים.

בַּדְּרָכִים בָּהֵן עָבַרְנוּ        שְׁמֵנוּ בַּחוֹלוֹת חָרוּט,

כִּי בְּכָל מָקוֹם הִשְׁאַרְנוּ    אֶת סִמְלָהּ שֶׁל הַחֵרוּת.

שׁוּב עוֹלֶה אֶל הַשָּׁמַיִם..

 

להאזנה לביצועה של חנה אהרוני לחצו כאן   

לאותו לחן חובר גם "זמר החמור"

שׁוּב אֲנִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ        וְנוֹעֵר לִי שִׁיר מִזְמוֹר.

רַב לָכֶם שָׁלוֹם מִדֶּרֶךְ       לְבָבִי לְבַב-חֲמוֹר.

בַּדְּרָכִים בָּהֶם אֵלֵכָה        לִי זוֹרַחַת שֶׁמֶשׁ אוֹר.

מְזַמְּרִים לִי שְׂדוֹת הַלֶּחֶם   הוֹי, מַה טּוֹב לִהְיוֹת חֲמוֹר!

 

מאתר "זמרשת" - ביצוע: מפסקול הסרט   שנת הקלטה: 1946 מקור: הסרט הסובייטי Похождения Насреддина ("הרפתקאות נאסר א-דין")

על פי דר' יוסי גולדברג:    הגרסה העברית של השיר מתוך ההצגה "תעלולי נאסר א-דין" שעלתה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1953, בתרגום שלמה ניצן.

מוסיף צבי (גרימי) גלעד:   ההצגה על פי הסרט "נאסר א-דין בבוכרה", 1943.

מרחיב אלי סט:    "שיר הפרידה" הופיע בשני הסרטים הסובייטיים Насреддин в Бухаре ("נאסר א-דין בבוכרה"), בבמוי יאקוב פרוטאזאנוב, 1943 (תסריט ויקטור ויטקוביץ', על פי מוטיבים מספרו של ליאוניד סולוביוב "עושה הצרות",  קומפוזיטורים - מוחתאר אשראף ובוריס אראפוב), וב- Похождения Насреддина ("הרפתקאות נאסר א-דין"), בבימוי נאבי גאנייב, 1946, (תסריטאי - ויקטור ויטקוביץ', ע"פ מוטיבים מספרו של ליאוניד סולוביוב "הנסיך המכושף"). הסרטים על הגיבור המזרחי העממי חוג'ה נאסר א-דין, צולמו באוזבקית ודובבו לרוסית.  בעוד "נאסר א-דין בבוכרה", היה מבוסס רק על שנינותו של הגיבור העממי, ב"הרפתאות נאסר א-דין", יש גם מסר חברתי, בהיות הגיבור מגן החלשים. 

נאסר א-דין בטורקית: נאסרטין הוג'ה, Nasrettin Hoca; באוזבקית: נסרדין אפנדי, Nasriddin Afandi; בפרסית: ملا نصرالدین) היה דמות ספרותית ממוצא ערבי, יליד טורקיה ואימאם שחי, לפי המסורת, בבוכרה בין השנים 1208–1284. הוא נולד בכפר הורטו והיה פילוסוף, מיסטיקן ומספר סיפורים.  דמותו מתערבבת בזאת של ג'וחא בארצות דוברי ערבית,  בגלל ההומור בסיפוריו.

פסל בדמותו ניצב בעיר בוכרה,  כיום באוזבקיסטן. ארגון אונסק"ו הכריז על שנת 1996-7 כשנת הזיכרון הבינלאומית לנאסר א-דין.

אידריס שאה הקדיש פרק שלם של ספרו הסופים לנאסר א-דין בו הוא טוען שזו דמות מלמדת שהומצאה ע"י הדרוושים.  שאה אסף והוציא לאור באנגלית ארבע אוספים של סיפורי נאסר א-דין.

ב- 1939 הוציא הסופר הרוסי ליאוניד סולוביוב את הספר חודג'ה נסר א-דין שמבוסס על אגדות מהמזרח התיכון ובו מוצג נאסר א-דין כאדם פיקח שנלחם בשלטון הרשע של האמיר בבוכרה, ומציל עניים מעושק. על בסיס עלילת הספר שתורגם לעברית ב-1968] נכתבה הצגה מצליחה[ והשיר "בבוכרה היפה" של חיים חפר.

בישראל, הוא התפרסם בזכות ספרו של שלמה אבס "סיפורי ג'וחא" שמבוסס עליו. בעקבות חשיפת שמו ברבים, הפך נאסר א-דין לאחת הדמויות האהובות ביותר בישראל והספרים שיצאו במהדורות בינלאומיות שהתבססו עליו המעשיות וסיפורי עמים שנקשרו בשמו של נאסר א-דין, הפכו לרבי מכר עולמיים. נאסר א-דין, נתן גם השראה לדמות ידועה אחרת, שאותו המציא שלמה אבס - טיל ארנסטוויל (מטייל הרים אוסטרלי וטיפש, שחברו הטוב ביותר הוא ציפור).

  

כיצד ניצל נסר-אדין מציפורניו של הג'ין הרשע?  שמעו את סיפורו של שימי רף. הוקלט במעגל מספרי סיפורים של שומרי הגן בתאטרון פשוט בטבעון.    הקליט וערך: אמיר חרש. לחצו כאן

"דמות החמור בספרות הילדים העברית חמורים היוו חלק בלתי נפרד מן הנוף של תקופת היישוב , ונתפסו כאחד המאפיינים של המרחב הציוני החדש . החמור שימש ככלי עבודה , ובמקביל רכש בהדרגה מעמד של חיית מחמד . גרשון ברגסון עמד זה מכבר על התופעה , כי מרבית החמורים בספרות העברית זוכים לעיצוב חיובי המדגיש את חכמתם, אך עצם הבחירה במאפיין החכמה , משמרת במובלע גם את הסטריאוטיפ השלילי שלו , והצורך לשרש סטריאוטיפ מעיד על מידת טמיעתו בתרבות . הסטריאוטיפים התרבותיים המנוגדים של החמור המשיכו , אם כן , לשמש בערבוביה את ספרות הילדים הארצישראלית , וממשיכים לשמש גם את ספרות הילדים הישראלית עד ימינו . להלן נציג דוגמאות לאופנים בהם שימרה ספרות הילדים את המאפיינים הסטריאוטיפיים השליליים כמו גם החיוביים של החמור .

חיית מחמד : החמור אצל אליעזר שמאלי ולאה גולדברג בספרות הילדים העברית עוצב החמור לעיתים קרובות בדמות חיית מחמד . שירים וסיפורים עבריים רבים לילדים מתארים את החמור על דרך ההקטנה ( חמור קטן , חמודון ) ומייחסים לו חביבות ונועם הליכות".

לצפייה בסרט מצויר באנגלית לחצו כאן 

“Donkey Sold by Mullah” | Mullah Nasruddin Stories in English | Moral Stories For Children”

 

פרשת בוא

 

יחסי הורים וילדים מלווים את פרשתנו מראשיתה ועד סופה.

בפתיחת הפרשה, לפני מכת הארבה, מציין ה' כי אחת מתכליות המכה היא לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. ההורים באמצעות סיפוריהם מעבירים את המסורת, ומביאים לידיעת ה'.

בהמשך, מציין משה כי היציאה ממצרים לא תהיה רק של המבוגרים (או הגברים) אלא 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'. העובדה שאנחנו בדרך לחַג ה' מחייבת נוכחות רב דורית. ההורים חוגגים יחד עם ילדיהם, בשותפות, ובלעדיהם אין החגיגה יכולה להתקיים.

לאחר תיאור מצוות הפסח, מופיעות שאלות הבנים (המוכרות לנו מההגדה של פסח) - וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, או בניסוח מאוחר יותר - וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת. כאן תפקידם של ההורים הוא להקשיב לילדיהם, לזהות את השאלות ואת התמיהות, ולהיות מסוגלים לענות ולהיענות אליהן.

אופן אחר של שיח מופיע בציווי 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר...'.כאן אין היענות לשאלה, אלא ציווי על ההורים להגיד לילדים. לעיתים, הילדים לא מתעוררים מעצמם לשאול, או חסומים מסיבות שונות (הנובעות לא פעם מילדותם וצעירותם...), ועל ההורים מוטלת החובה להגיד להם, ללמד אותם, לפקוח את עיניהם, ולפתוח את ליבם.

 

כך, ארבעה צירים של 'דיבורים הוריים' לפנינו. חגיגה המושתתת על שותפות, סיפור המעביר מסורת, היענות ותשובה לשאלה, והגדה – אמירה של הדברים שצריכים להיאמר.

 

האחריות שלנו כהורים היא לדעת ולזהות היכן נמצאים ילדינו. כהורים אחראיים הדואגים לשלומם הפיזי, הנפשי והרוחני של ילדינו, עלינו להכיר את עולמם (כמובן תוך כבוד למרחב הפרטי שלהם), וליצור ערוצי תקשורת שונים ומגוונים, באמצעותם נוכל לשוחח ולהעביר את המסורת והמסרים שיגיעו אל ליבותיהם.

פעמים, יהיה זה סיפור המשתף בתובנות אותן למדנו, פעמים תשומת לב למה שמטריד אותם ולשאלותיהם (אלו שנאמרות בקול ואלו שלא), ופעמים שנצטרך להגיד ולומר אמירה מבוגרת ומאזנת, גם במקרים בהם נְעָרֵינוּ חושבים שהם יודעים הכל, ואנו מבינים כי לא כך הוא. והכל הכל, מתוך שותפות והבנה שעבודת ה' נעשית 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ... בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'.

  

שבת שלום וחודש טוב, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי