שלום רב קוראנו היקרים

 

בבית גיל עוז אנו קשובים.

קשובים לבקשותיכם, לרצונותיכם

ובעיקר - להטות אוזן קשובה לכל הבאים בביתנו.

 

היכולת להיות קשוב לאחר

מחייבת את ההבנה

"אני-אתה" "אני-אנחנו".

ההבנה כי האני מחייב את האתה

והאני והאתה יוצר את "אנחנו".

קֶשֶׁב ט. כרמי

 

קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ

כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.

רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת

יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם

ואולי אם כולנו נפתח יכולת זו,

להקשיב ולא רק לומר את שלנו,

נזכה כולנו לחברה טובה יותר.

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

 

משוטטים בעוז צהוב בתבור

סרט שערך איציק זיתוני מנווה-אור על הטיול

לחצו כאן

 

הנש"ר ירד אל הירדן...עם אלעד

במפגשי השירה המשותפים השבוע חזרנו אל "בת שישים", והילדים העלו הצעות ואף הדגימו בפני כולם תנועות במהלך שירת הפזמון.

ניתן היה לראות כי החבורה מלוכדת למען המטרה- השירה המשותפת והילדים כבר מרגישים בבית.

 

בעיקרו של המפגש ירדנו אל הירדן, אל תקופת המלחמה על הירדן ולשירו הידוע של אברהם זיגמן, "אלעד ירד אל הירדן" , שנכתב על אלעד אופיר, בנו של שייקה אופיר.

עסקנו בהבנת מילות השיר, המדברות על שלום, גשר וקשר בין המחנות, בין הדורות, וממילא על המיזם שלנו, מיזם נש"ר, שכל כולו עוסק בכך.

בפזמון הנפנו ידינו לשכנים מימין ומשמאל וכך נרקם הגשר והועמק הקשר שבין הלבבות.

 

הצגנו תמונות מחתימת הסכם השלום עם ירדן והתמונה המפורסמת של רבין ז"ל עם המלך חוסיין ז"ל במדשאת בית גבריאל וראינו כיצד החלום שהיה בשיר קם והפך למציאות.

לצפייה בביצוע השיר אלעד ירד אל הירדן כיתת ליאורה לחצו כאן

 

מיקמנו את השיר על מפת העמק, יחד עם "שיר הרשת" ו"בהר הגלבוע". ועברנו אל פינת הבקשות.

כחלק מפינה זו ביקשו הילדים בכיתתה של המורה קרן לשיר את "שיר הרשת".

לצפייה בביצוע "שיר הרשת" עם ילדי כיתת קרן לחצו כאן

 

ולמפגש עם ילדי כיתת קרן הצטרפה אחת האימהות שבעצמה הינה נכדה של אחת מחברות גיל עוז – חיבור בין-דורי לעילא ולעילא.

זו הזדמנות טובה להזמין את הורי הילדים לבוא ולהצטרף אלינו למפגשים.

 

החיבור הבין-דורי וליכוד השורות נותן את אותותיו ואנו מברכים על כך.

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

 

חבורת הפיוטים מתכוננת לחנוכה

"מעוז צור" הוא הפיוט המזוהה ביותר עם חנוכה ובימינו הוא הפיוט המרכזי של החג. הפיוט חובר במאה ה-13 על פי לחן של שיר לכת עממי גרמני מאותה תקופה. הלחן הזה, הנלמד גם בגנים ובבתי הספר, הוא הלחן הידוע ביותר של הפיוט, ובימינו הוא מושר בפי כל הקהילות, אשכנזיות וספרדיות כאחת. 
מעיקרו היה הפיוט מוכר בקהילות אשכנז השונות, שחלקן שרו אותו כפיוט יחיד לחנוכה. ההיכרות של הקהילות הספרדיות עם הפיוט התרחשה ככל הנראה בארץ, והוא מופיע בספרי הפיוטים שנדפסו בארץ החל משנות החמישים. חלק מהקהילות הספרדיות הצמידו לשיר לחנים של פיוטים אחרים מהמסורת, אולם בד"כ הלחן הזה לא מושר ע"י בני הקהילה. 

 

אולם בל נקדים את המאוחר, המפגש החל בפיוט שנכתב בידי פייטן עכשוי "אני אלייך".

 

הפיוט עוסק במספר תכנים- הגנת העם והארץ, קיבוץ גלויות ותפילה מבורא העולם לגאולה ולהבאת המשיח.

האזנו למספר ביצועים של הפיוט.

לחצו כאן להאזנה לביצועו של דוד ריאחי

לחצו כאן להאזנה לביצועו של יהודה שטרית

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

ונחזור ל"מעוז צור".

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

הפיוט הינו מסוג הפיוטים ה'היסטוריים', בו עוקב הפייטן בצורה שירית אחר קורות עם ישראל בכל גלגולי הגלויות שעבר, מגלות מצרים, דרך חורבן בית ראשון, סיפור המן ונס פורים, החשמונאים מול היוונים ועד לגלות אדום, הגלות בה מצוי הפייטן, תחת עול האומות הנוצריות. הפייטן משבח ומהלל את הקב"ה הפודה אותנו מן הצרים המציקים בדורות השונים ומכל הגלויות הרעות ומסיים בבקשת גאולה מגלות אדום, היא הגלות הממושכת של ההווה של הפייטן. 
יש הסוברים ש'מעוז צור' לא נכתב דווקא לחנוכה, אולם מכל המאורעות הנזכרים בפיוט, האירוע של חנוכה מודגש בהיותו מופיע בפזמון, או בבית הראשון. המצוקה המובעת בשיר ובקשות הישועה והנקמה באויבים נעוצות בזמן חיבור השיר – תקופת מסעי הצלב, שבה נשמדו קהילות שלמות בארצות אשכנז. 

האזנו למספר לחנים לפיוט זה והרגשנו את פעמי החנוכה קרבים.

 
וסיימנו בפיוט לשבת- "אשיר לאל אשר שבת".

אחד מפיוטי השבת המרכזיים במסורת יהודי בבל. מחבר השיר, ר' משה הלוי, חיבר שיר נוסף באותו משקל לאותו לחן - שיר לשבת שירה (שירת הים), הפותח אף הוא במלים: אשיר לאל (גָאֹה גָּאָה). בשיר בולטת השמחה בשבת ומרכזיותה כאות ברית וזיכרון בין עם ישראל לקב"ה. המשורר, הבוחר לפתוח את שירו בשירה - אשיר לאל - חותם את שירו בשירת הלויים לעתיד לבא, כאשר יעמוד בית המקדש על מכונו והלויים יחזרו לשורר בבית המקדש.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

מוזמנים להצטרף. 

כל פעם מצטרפת עוד סנונית לחבורה והיא מגוונת ומרתקת. 

אנו מחכים לך.

גדי ליאון

עורך מעת לעט

מכינת מצפן בפעולה

 

כפי שכבר סיפרנו בעבר, זו השנה השלישית בה משתלבים בבית גיל עוז חברי "מכינת מצפן" מבית החינוך "גאון הירדן" בימי רביעי בשבוע.

הקבוצה מונה נערים ונערות על הרצף האוטיסטי ובבית גיל עוז הם ממשיכים לפתח את יכולותיהם תוך כדי עשייה ועבודה.

בדרך כלל הם משתלבים בקבוצת האפייה בה בכל שבוע בוחרים אחד מחברי הקבוצה- ותיקים וצעירים כאחד- מתכון אהוב של עוגה או עוגיות, מספרים מדוע הוא האהוב ומדוע הוא שנבחר ואותו מכינים.

השבוע בזמן האפייה החלטנו לשנות ויצרנו שולחנות משחק בהם שוחקו משחקי חשיבה מגוונים ומעוררים.

שיתוף הפעולה הבין-דורי היה בולט וכמו-תמיד אנו אומרים ששני הצדדים מנצחים ומרוויחים.

 

זו הזדמנות טובה להודות לענבל, המחנכת המתלווה לקבוצה ותורמת באישיותה הקורנת להמשך התפתחותם ושילובם בחברה של חברי המכינה.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

הפתעה...

 

אחרי שנים שלא יצאו נופשים בארגון בית גיל עוז, החלטנו לנסות, לבדוק, אולי בכל זאת זה יעשה טוב למישהו.

 

התלבטנו ... התלבטנו... והפור נפל על -  מלון ספורט  מרשת ישרוטל, הכל כלול באילת.

 

חברנו לעמותה האחות ביזרעאל והצטרפנו לתאריכים בהם גם הם נופשים באילת ובזאת יצרנו גם הזדמנות למפגש והכרות עם חברי עמותה נוספת.

 

פרסמנו, שלחנו... ותוך שבוע התמלאו כל החדרים השמורים עבורנו. ה פ ת ע ה ! !

 

רשימת ההמתנה הולכת ומתארכת.

שנה הבאה נזמין יותר חדרים - בתקווה שעוד רבים יזכו ליהנות מנופש בעיר הרחוקה.

 

זה הזמן להודיע כי אנו עובדים על תכנית שייט וטיולים לאורך הדנובה בספטמבר 2018, פרטים בהמשך.

 

 

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים 

 050-8878881

 

"מפיצים אור" – יוזמים בקהילה

 

מתוך ההכרה שפה, בבית גיל עוז, מתרכז אוצר של הון אנושי עם יכולת לתרום לחברה, אנו מציעים עצמנו כבמה ומצע לייזום וקידום רעיונות ופעולות למען הקהילה בה אנו חיים.

 

במסגרת פעולתנו בתחומי החברה והתרבות הקמנו קבוצה שהמחבר והמשותף בין חבריה הוא הרצון לפעול ולעשות.

 

המיזם הראשון שהבשיל ופרח היה "מבשלים ספורים", שכבר סיפרנו עליו רבות.  כעת, צוות "מפיצים אור" עומל על מיזם חדש שיענה על צורך שעלה עם התפרקות החג הקיבוצי בחדר האוכל - הצורך בתכנים ופעילויות לחג בבית.

הצוות החל באיסוף חומרים מתאימים לחגי ישראל השונים שיתווכו בין מורשת ישראל לדורותיה למשפחה הישראלית בת ימינו הדתית והחילונית.

 

הוחלט לבנות מאגר אינטרנטי שיקיף את כל החגים והאירועים המשפחתיים. לכל חג יבנה דף שיופץ במייל בישובים ובו מבוא עיוני קצר על החג, הצעה לטכס עם חיבורים לימינו, משחקים שונים, קטעי קריאה ודגשים על ערכים הקשורים, תוך התייחסות לכל בני המשפחה – מבוגרים וילדים.

 

אנחנו כבר פועלים להוציא דף לקראת חג החנוכה.

אם יש לכם רעיון או הצעה שיכולה להעשיר את הצעותינו, אנא שתפו אותנו - אסתי שורר -7490718 – 050 .

לאחר החג, נודה על קבלת משוב.  

 

אנחנו לרשותכם אם יש צורך בעזרה להתאמת החומרים להרכב המשפחתי וגם טיפים – מתי, איך, כמה ולמה.

 

לשרותכם  -  herpst@hotmail.com   miricafri@walla.com

 

ורד רוס 050-8878881

קידום השירות וייזום פרויקטים

 גיל עוז - עמק המעיינות

 

קולנוע אקשן !

סודות מאחורי הסרטים

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר  

מזמין את הקהל לצפות ב...

"מיסטיק ריבר" - ארה"ב 2003

נמשיך לסרט נוסף בבימויו הנפלא של קלינט איסטווד, הפעם משנת 2003.

בתור ילדים שגדלו באחד מהחלקים הפחות מוצלחים בבוסטון, ג'ימי מרקום (שון פן), דייב בויל (טים רובינס) ושון דיביין (קווין בייקון) העבירו את הימים בבייסבול רחוב כמו רוב הילדים בשכונת הפועלים, איסט באקינגהם. שום דבר מיוחד לא קרה אף פעם, עד שדייב נאלץ לצאת לנסיעה ששינתה את חייהם לתמיד. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, השלושה נפגשים שוב בעקבות אירוע גורלי אחר, הרצח של בתו בת ה-19 של ג'ים. שון, שכעת הוא שוטר, מתמנה לחקור את התיק יחד עם שותפו (לורנס פישבורן) והשניים מנסים להתיר את הפשע שטיבו אינו ברור.

עליהם גם להישאר צעד אחד לפני ג'ימי, אדם שמונע על ידי כעסו המצטבר ונחוש למצוא את רוצחה של בתו.

הסרט בוים על ידי קלינט איסטווד .

הסרט היה מועמד לשישה פרסי אוסקר וזכה בשניים-

שון פן זכה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר 

וטים רובינס זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר.

 

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

להתראות בקולנוע

 

הסרט יוקרן באולם בית הספר "גאון הירדן"

שבקיבוץ נווה-איתן

ביום רביעי כ"ה כסלו חשון  - 12 בדצמבר

תחילת ההקרנה בשעה 10:20

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com 

כולם אוהבים ילדים חולי סרטן, וזו הבעיה

דברים שלמדתי במחלקה האונקולוגית

29.11.2017  - נעמי לבנקרון – "הארץ"

 

 

 

 

צילום אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה  צילום: מוטי מילרוד

תמיד שנאתי את היחס לילדים חולי סרטן. עוצמת החיבוק — החברתי הרחב, הסוחף, חסר הסייגים — לו זכתה הקבוצה הזאת, שאין חולק כי היא אכן משתייכת לחלושות ומכמירות הלב שבאוכלוסייה — תמיד הצליחה לעורר אצלי, יותר מכל, תרעומת. כמי שמייצגת לרוב מטרות חברתיות שנתפסות לעתים קרובות כחסרות לגיטימציה, הקנאה שעוררה בי ההתגייסות חסרת המעצורים למען ילדים אלו היתה מוחלטת. ילדים קירחים והצלת דולפינים הן שתי המטרות האולטימטיביות והצחות, הנתונות במרכזה של הסכמה חובקת גבולות. המכנה המשותף הנמוך ביותר.

ואז איתרע מזלי להצטרף למועדון. בני הצעיר, שטרם מלאו לו שמונה, אובחן כחולה סרטן. לצד הקושי הנפשי והפיזי המוכר היטב לכל מי שמצא את עצמו חבר במועדון מפוקפק זה, לא יכולתי להימנע מצפייה בעין ביקורתית על המתרחש במחלקה האונקולוגית. הבולט מכל לעין הוא השפע הבלתי נתפס שזורם במסדרונותיה: ההון האנושי הטוב ביותר שיש למערכת הבריאות להציע; התרומות הכספיות הרבות ביותר; אוכל בכמויות שדי בהן להאכיל את כלל אוכלוסיית העולם החופשי, או לכל הפחות את תימן הגוועת, אם יובאו בחשבון שפע העמותות העוברות במקביל לעגלת בית החולים ומחלקות אוכל אסייתי, קרואסונים, מתוקים, חטיפים וכל מיץ שרק יעלה על הדעת; קוסמים וליצנים רפואיים בכל פינה; ומיטב אמני ישראל, מחבבים עד בלי די את הסלפי עם הילדים הפוטוגניים האלה, מבהיקי הקרחת, שטרם הספיקו לחטוא בטרם נחתה בפתחם קללה זו.

גם הלוגו של חברות מסחריות רבות אינו נעדר מהמחלקה: האחת תרמה ציורים התלויים על הקיר, האחרת שולחת אוכל ונוספת — משחקים. כי אין קהל שבוי יותר מזה המשוטט במסדרונות המחלקה האונקולוגית, כבול בקשר הדם של האינפוזיה המטפטפת לאטה במורד ורידי אהוביו. הנה, תראו כמה אנחנו נחמדים, רועמות החברות השונות בדומייה מהקירות, מדלפקי האחיות, מפינת המשחקים: לא שכחנו פינה אפלה זו של היקום. אלוהים מרחם על ילדי הגן, ואנחנו, החבר'ה הטובים מההיי־טק, התעשייה ושוק ההון, שומרים על ילדי האונקולוגית.

והאמת היא שהורים רבים זקוקים לכל טיפת סיוע שיוכלו לקבל. הלהטוטנות שבין ילד במחלקה האונקולוגית ובין שמירה על חיי משפחה ועל מקום העבודה מצריכה עזרה לא מועטה. בתקופה שבה אפילו הפסקה למקלחת הופכת למותרות, אנו אכן זקוקים לכמה מלאכי שרת קטנים שישבו עם ילדנו לכמה רגעים. ועדיין, כפי שקובע החוק הכלכלי הפשוט, תפוקה שולית היא לעולם פוחתת, וריבוי המתנדבים יוצר תוצאות בעייתיות. כשהילד נכנס לפינת משחקים ומצא שם מתנדבת של עמותה אחת, הוא שמח לאחר היסוס ראשוני לשחק איתה. גם למתנדבת השנייה הוא נענה ברצון יחסי. אבל כשהגיעו השלישית, הרביעית והחמישית הוא נס בבהלה.

או כשהילד מצוי בצום שעות ארוכות לקראת ניתוח בהרדמה. לא מצב קל לילד, בלשון המעטה. ואז נעצרת מולו מתנדבת צוהלת, סלסילת ממתקים ענקית בידה. הילד מסרב לה בשקט, ואז, רק כשהיא עוזבת, דמעת תסכול זולגת דומם במורד לחיו. כי הדרך לגיהנום, זאת צריכה כל מתנדבת טובת לב לדעת, רצופה כוונות טובות. והנה עגלת מתנות מתגלגלת במסדרון. המתנות נוצצות, ניכר שהושקעה מחשבה לא־מועטה בבחירתן, והן שובות לב כל ילד: אך רק לב ילד בריא. הילד אפילו לא הציץ לעברן, וכשהצעתי לו בפעם השנייה לגשת לשם הוא כבר התרגז, "אמרתי לא וזהו!" כי למען האמת, חוץ מלקבל את חייהם הקודמים בחזרה, רובם אינם רוצים שום דבר אחר.

והנה סיטואציה סהרורית אחרת, אחרי יום קשה ורצוף בדיקות כואבות, כאשר הילד נשכב במיטתו ומבקש ללכת לישון. מתנדבת עיקשת מציצה מעבר לווילון; היא מתעניינת בשלומו. הסברתי שהוא רוצה לישון. שבה ושאלה בשנית אם הוא צריך דבר מה. התעקשתי לחלוטין שלא, תודה, חוץ מבריאות הכל נפלא. ואז, בעוד הילד מתקשה להירדם בשל קולה הרם של המתנדבת, ממש מעל ראשו, היא מפגיזה בשלישית: "תגידי, את יודעת מה ההבדל בינינו לבין העמותה השנייה כאן? כי את מבינה שמדובר בשתי עמותות שונות לגמרי". לחיי מצעד הגמ"חים המזויפים: את היהודים ניתן כנראה להוציא מן הגטו, אך לא את הגטו מן היהודים. גם השמחה המעושה שמפגינות המתנדבות, משל היו צוות הווי ובידור בקלאב מד, אינה מסייעת לאיש, לא כל שכן לילדים. הם אולי חולים בסרטן, אך אינם מטומטמים.

לעת ערב נכנס קוסם לחדרנו, ולא סתם שלף שפנים מהכובע אלא גם קסמים מורכבים יותר, שהצריכו דיאלוג עם הילד ושבהחלט שימחו את לבו. שאלתי את הקוסם כיצד הוא משוחח עם הילדים דוברי הערבית במחלקה. "אני לא", השיב בפסקנות, נועץ בי מבט קר כפלדה. כי החמלה, כבודה במקומה מונח: כנראה חסדיהם של המרחמים המקצועיים על ילדי האונקולוגית נעצרים בגבולות חוק השבות. גם מספר מתנדבים אחרים שבהם נתקלתי העניקו, לא פעם, יחס דומה לילדים פלסטינים, כאילו היו שקופים. ומדף ספרי הילדים במחלקה, הגדוש להתפקע, כולל ספרים בעברית בלבד.

בורכתי במשפחה נפלאה ובקהילה מחבקת, שמסייעות במקומות רבים שבהם משפחות אחרות במחלקה זקוקות למתנדבים. ועדיין, אני סבורה שיש לבחון את הצרכים הקיימים ואת האופן שבו הם נענים. רבות מהעמותות הפועלות כאן מונעות מכוונות טובות, וגם בין המתנדבים יש לא מעט אנשים מרשימים, אכפתיים וחמים המקדישים את כל מאודם לילדים אלה, אך קיים מחסור משווע ברגולציה מנהלית ורפואית. בית החולים צריך להשיב לעצמו את האוטונומיה שאבדה לו בתוך שלל הליצנים, העמותות והממתקים. את הכסף הנשפך לשווא יש לנתב בתבונה ולשלב בכספי המדינה. תקציב שיושקע, למשל, בשיפור האוכל הנורא שמגיש בית החולים, יכול ליצור חלופה מזינה ובריאה בהרבה. לכל הפחות יש להימנע מהותרת ההכרעה בדבר סוג האוכל ואיכותו בידי הנדבן התורן. אין צורך להיות מומחה לתזונה על מנת להבין שילד, שמערכת החיסון שלו בשפל, זקוק למזון בריא ולא לערימות של קמח וסוכר.

העובדה שפינות הקפה והמשחקיות שייכות לעמותות הובילה לכך שבית החולים לא פיתח מענים משלו, ולכן בשעות אחר הצהריים, בסופי שבוע ובחגים כל המשחקיות סגורות. חלוקה נכונה של שעות הפעילות בין המתנדבות, במשמרות שונות, תסייע לפתיחתן של משחקיות שעות ארוכות יותר ותמנע את האינפלציה הקיימת בכוח אדם בשעות הבוקר.

אז מה למדתי במסדרונות המחלקה האונקולוגית, המאיימת להפוך לביתנו השני? שיש רופאים, טכנאים ואחיות שחלוקם הירוק והלבן משמש רק לכיסוי כנפי המלאך, בעוד שלגבי אחרים (מעטים) יש לתהות מדוע בחרו במקצוע זה דווקא. למדתי שכדאי שעמותות השירות הלאומי וגדודי המתנדבים הגודשים את המסדרונות יפנו לטפל גם במטרות חברתיות חשובות נוספות, ושלא יתנקזו בהמוניהם למחלקה זו. למדתי שחסד אמיתי הוא זה שניתן בצנעה, בכמות מדודה, ולא בצעקנות הבלתי נסבלת שמופגנת כאן. בטרם מכריעים בשביל הילדים מה טוב להם, כדאי לשאול את מי שבאמת יודעים: אותם עצמם ואת הצוות המטפל. במקום לשפוך סכומי כסף 

בלתי־נתפסים על אוכל שייזרק לפח ממילא, ועל משחקים מיותרים, אולי ניתן ורצוי להשקיע במטרות אחרות ולסייע למשפחות הנקלעות בתקופה זו למצוקה כלכלית, ובמיוחד למשפחות חד הוריות; לתמוך נפשית בצוות המלווה אותן ונחשף למראות קורעי־לב חדשות לבקרים; או להרחיב את הצוות הפסיכו־סוציאלי כך שיוכל לתמוך בכל המטופלים, ללא הבדל דת ושפה.

אין לי ספק שיש מטרות ראויות רבות נוספות. כולנו כאן במחלקה האונקולוגית זקוקים לחסד, אך אוכל מיותר וקוסמים גזענים אינם הנתיב הנכון להשגתו.

 

הובילה מאות מול חיילים בריטים ונשכחה

המפקדים היו במבוכה כשאיילה טננבאום, ניצולת שואה מגרעין שלוחות, הובילה הסתערות מול כוחות בריטיים חמושים. היא נהרגה ונשכחה. למה?

שמעון כהן , ט' בכסלו תשע"ח  27/11/17

 

 שמה של אילה באנדרטה

72  שנים חלפו מאז קרב עמק חפר, הקרב בו כותר קיבוץ גבעת חיים בידי אלפי לוחמי המנדט הבריטי. על הקרב הזה ועל דמות הרואית אחת שנשכחה, לוחמת דתייה ניצולת שואה, שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההסטוריון אריה יצחקי.

"הגיבורה שלנו היא גיבורת ישראל האלמונית איילה טננבאום הי"ד. איילה הייתה צעירה פליטת שואה שהגיעה עם ילדי טהרן ב-43' לארץ עם אחותה הצעירה ממנה, יהודית, ואחייניתה בת החמש. הן הגיעו לכפר הנוער בכפר חסידים, ואחרי שנה הצטרפה עם בני המחזור שלה לגרעין של קיבוץ שלוחות שישב בפרדס חנה לפני עלייה לקרקע", פותח יצחקי עם פרטי רקע לסיפורה של אילה.

"השנה היא שנת 45', חודשים אחרי מלחמת העולם. הבריטים מונעים ממעפילים לעלות לארץ, כולאים ומגרשים אותם. הנהגת הישוב החליטה להפסיק להיות פסיבית, הקימה את תנועת המרי שכללה את שלוש המחתרות. הפעולה הראשונה הייתה באוקטובר 45', הפלמ"ח פשט על מחנה עתלית ושחרר את 208 המעפילים שהיו שם. בליל 22 בנובמבר הגיעה אניית המעפילים 'ברל כצנלסון' ועליה 211 מעפילים וצוות של הפלי"ם וצוות יווני של האנייה. הם עגנו בין שפיים לסידנא עלי שהיא היום הרצליה. הם הורידו מעפילים, ערבים ראו אותם ודיווחו. הגיעו משחתת בריטית וכוח משטרה מסידנא עלי והצליחו ללכוד רק 11 אנשים והשאר הגיעו לחוף ופוזרו ביישובי השרון".

אנשי הפלי"מ נעצרו והועברו ללטרון. הפלמ"ח קיבל פקודה לפשוט על הרדאר הבריטי בגבעת אולגה ועל המשטרה בסידנא עלי. שני היעדים הותקפו בלילה אחד, ליל ה-25 בנובמבר. הבריטים הוזהרו קודם, כמעט ולא היו נפגעים. היה פצוע אחד לכוחותינו. שני היעדים פוצצו. הכוח נשא את הפצוע באלונקה מאולתרת לקיבוץ גבעת חיים. הבריטים יצאו למרדף עם גששים וכלבים, ובעקבות סימני סחיבת הפצוע הגיעו לגבעת חיים ושם דרשו שיוסגרו האנשים שהגיעו לשם ונענו בשלילה".

יצחקי ממשיך את סיפורם של אותם ימים. "הבריטים סגרו את האזור והכריזו על מצב חרום בכל השרון. הוטל עוצר על כל השרון והובא הכוח המובחר ביותר שלהם, הכלניות, הדוויזיה המוטסת השישית. 6000 חיילים עם עשרות שריוניות שכיתרו את המקום. מנגד הוכרזה קריאה כללית להגיע ולפרוץ את הדרך לקיבוצים המכותרים. אלפים נהרו מיישובי הסביבה כדי לפרוץ את הכתר".

"בשפיים היה קרב של מכות ונהרג אליהו חיסקין מפתח תקווה. הקרב העיקרי היה בגבעת חיים. זה היה מאוד רגיש. היה חשש שיגלו מפעל סודי של תעש לאמצעי לחימה, פיקות ונפצים. התפתח קרב. הבריטים פרצו לגבעת חיים לפני הצהריים עם מאות שוטרים וצנחנים. התפתח קרב מכות ובו נהרג אחד מתושבי גבעת חיים ממכות אלות בראשו ורבים אחרים נפצעו. גבעת חיים העבירה קריאה לעזרה באמצעי הקשר וההגנה החליטה לפרוץ לגבעת חיים. הכוח הזמין ביותר היה כוח של 500 חבר'ה צעירים שהתרכזו בקיבוץ הסמוך, עיין החורש".

"בין עין החורש לגבעת חיים הפריד שדה שנקרא אז הביצה. הכוח התרכז בחורשה. ההוראה הייתה לפרוץ ב-12 בצהריים. הכוח בפיקודו של יוסף אשכולי מההגנה אורגן בכמה טורים והאנשים היו לא חמושים. 500 איש ללא נשק חם, עם מקלות ואבנים בלבד. לעומתם המוני חיילים בריטיים מהטובים ביותר עם הרבה נשק. הם גם התחפרו בתעלה. כשהכוח התקדם קם מולם קצין בריטי עם רמקול ואמר שאם ממשיכים להתקדם נפתח באש".

"לנוכח האיום הזה המפקדים קיבלו פיק ברכיים. מפקד הכוח, אשכולי, והסגן שלו החלו בהתייעצויות. היה חשש שכל הסיפור ייגמר ומצד שני גבעת חיים זקוקים לעזרה. ואז קמה איילה טננבאום, תפסה פיקוד, עמדה מולם וצעקה 'קדימה למען המולדת!' והתחילה לרוץ. כשעקפה את המפקדים התחילו המפקדים והלוחמים לרוץ אחריה, הצעדים הפכו לריצה מהירה, וכשהגיעו לבריטים נפתחה אש מקלעים. איילה שרצה ראשונה ספגה צרור של 12 כדורי מקלע. לידה כמה מחבריה נפצעו. הם המשיכו לרוץ. עשרות נפצעו אבל המשיכו לרוץ ובנבזות הבריטים המשיכו לירות בהם גם מהגב. כ-100 עד 150 מהם פרצו את המצור".

"היה הלם עצום לכל הצדדים. גם הבריטים נבהלו מהמעשה שלהם, פתיחה באש על אזרחים לא חמושים. זה פשע מלחמה. הסיפור נפסק. טיפלו בפצועים. הבריטים סירבו שכוחות רפואה שלנו יטפלו. בסביבות ארבע אחר הצהריים הסתלקו הבריטים מהשטח עם כמאה ועשרים עצורים למחנה המעצר בלטרון".

בסופו של אותו יום קרב נמנו "שבעה נהרגו וכשישים נפצעו. כולם הגיעו מכל מגזרי הישוב, מהמחתרות השונות ואזרחים שהגיעו והצטרפו מקיבוצים מושבות ומהערים, אנשי ימין ואנשי שמאל. למחרת נערכו ההלוויות. העיקרית הייתה בגבעת חיים. נאמו שם יצחק טבנקין ויצחק בן אהרון. כולם הזכירו את איילה טננבאום. גם בן גוריון הזכיר אותה ביומנו".

איילה נקברה לצידו של חבר גרעין שלה בשם נפתלי שטיינפלד בפרדס חנה, שם היה גרעין שלוחות. לשניהם הוצבה מצבה משותפת ועליה נכתב הפסוק מברכת יעקב לבניו 'נפתלי איילה שלוחה', פסוק המשלב את שמותיהם של נפתלי ואילה ואת שמו של הקיבוץ שלוחות.

אז איך קרה שדמותה של איילה נשכחה מהמורשת הישראלית? "כולם מציינים שאיילה היא שהובילה את ההסתערות ותפסה את הפיקוד. בכל מדינה מתוקנת היא אמורה הייתה להיכנס לפנתאון הלאומי, אבל היא הייתה שייכת לקיבוץ הדתי, קבוצת מגזר שולית שלא ידעה לפרסם את מעשי אנשיה. לימים אילה הוכרה כחיילת צה"ל, ומכיוון שכך אני סבור שהרמטכ"ל היה צריך לתת לה את אות הגבורה".

 

 

אילה טננבאום הי"ד 

צילום: המשפחה

  

מוסיף יצחקי ומספר כי "הגנים של הגבורה נמצאים במשפחתה. אחותה הצעירה יהודית, שנשארה בכפר הנוער כפר חסידים, עלתה שנה לאחר מכן ללב רצועת עזה עם חבריה להקים את הקיבוץ הדתי כפר דרום בלב הרצועה. היא הייתה מאותם גיבורים שלחמו שבעה חודשים נגד הצבא המצרי והכנופיות. יהודית הייתה חובשת ולוחמת. הקיבוץ לא נכבש אלא פונה בהוראת הרמטכ"ל ביולי 48'. יהודית הייתה אחת משתי הנשים היחידות שנותרו עד הסוף בקיבוץ. לימים היא נישאה למפקד הקיבוץ, אברהם דימנט, ויחד הקימו שבט בישראל. אברהם נפטר השנה בשיבה טובה ויהודית חיה עד היום הזה ומתגוררת בגבעת שמואל".

 

האנדרטה לזכר נופלי הקרב  צילום: דתיה יצחקי

נשאלתי: היכן משיגים שתילים של חמנית הפקעות?

 

אם כן, כמו פקעות תפוחי אדמה, קונים בשוק הירקות את הפקעות . שומרים במקום חשון ומאוורר ולאחר ניצנים (עיניים) לחלק את הגוש ולטמון בקרקע.

במהלך הזמן יש להכין את הקרקע, להוסיף קומפוסט / זבל פרות / לול לפחות שלושה שבועות לפני השתילה, להצניע ולהשקות. אפשר לשתול עד אמצע חודש ינואר.

 גם החולד נהנה מטעמה של הקסביה ולכן מומלץ לגדלה במיכל (דלי של עשרה ליטר) היא זקוקה לשמש מלאה כמו חמנית הגרעינים.

 

ב ה צ ל ח ה

"ספר של בנות" (?)

 

לכל בן במשפחה יש יעוד. בני החמישי ברשימה הוא היועץ שלי לעניני ספרות. הוא מספר לי מה הוא הספר שמצא חן בעיניו בחודש האחרון (בדרך כלל גם מנמק בדרך כלשהי) אחר-כך אני שואלת לדעתו על אחד המונחים על יד מיטתי.

כששאלתי הפעם לדעתו אמר לי, "זה ספר של בנות" !!

לא! באמת לא. כיצד ניתן למלא ברגש ובהזדהות סיפור אהבה בין שני חולי סרטן צעירים אך סופניים, מבלי לעורר תחושת "קיטש".

זאת עושה ג'ון גרין בחכמת סופרים בספרו "אשמת הכוכבים".

הייזל גרייס לנקסטר, הנגועה בריאותיה, ואוגוסטוס ווטרס, הלוקה בסרטן העצמות, מתאהבים.

 

הייזל מתארת את התבוננותה באוגוסטוס בפגישה הראשונה.

"הוא חצה את דרכי והמשיך ללכת, הכתפיים שלו ממלאות את חולצת הפולו הירוקה שלו, הגב שלו זקוף. הצעדים שלו רק טיפה נוטים ימינה כשפסע בבטחה וביציבות על מה שכבר הבנתי שהיתה רגל תותבת.          

הייזל ואוגוסטוס – מתוך הסרט המבוסס על הספר

סרטן העצמות לפעמים לוקח לך איבר, רק כדי לבדוק אותך. אחר כך, אם אתה מוצא חן בעיניו, הוא לוקח גם את היתר.

עליתי בעקבותיו במדרגות...מדרגות לא היו תחום המומחיות העיקרי של הריאות שלי.

ואז יצאנו מליבו של ישו והגענו אל מגרש החניה..." _{(ליבו של ישו, נקרא אולם פגישות חולים בכנסיה).}

 

שני אנשים צעירים אינטליגנטים היודעים כי קיצם קרב מה שמעניק למחשבותיהם ולשיחותיהם יושר קיצוני ללא כחל ושרק.

הספר כולו, תוך כדי פרישת סיפור האהבה המופלא של חיי רגע בידיעה כי אין עתיד, חיי רגע שיש לחיותם לא ברוח של "אכול ושתה כי מחר נמות" אלא מתוך חיפוש קדחתני אחר אמיתות בעולם שכה רבים בו הצביעות והכזב ביחסי האנשים.

האמת בקיום, בתאוות החיים, ביחסי אנוש. האמת שהיא סימן השאלה הגדול ביחס לחמלה ולרחמים. הנסיון לחיות בין אנשים במצבך ולהישמר מן הרחמים. לאהוב את האנושי ולנסות להבין את כל מה שמעבר לו וכל זאת בדיאלוגים שנונים הדורשים מהקורא לעיתים קריאה חוזרת כדי להבין מה נאמר מעבר למילים.

בתוך כל אלה נרקמת גם עלילה המובילה לסוף הצפוי מראש, אך רצופה בגילויים ייחודיים. כאנשים שיודעים שאולי מחר - מחרתיים יהיו הרחק מכאן, ההסתכלות אירונית ומפוכחת.

הערצה עיוורת  לסופר נעלם מגשרת בין השניים ומובילה את דרכם עד הולנד ובחזרה כדי להוכיח כי הולנד יפהפיה, אך האיש מעיין אכזב. רק על סף פרידה מהעולם הזה זוכה אף הוא לטיהור דמותו מתוך הבנה מחודשת.

 

                ספר וסופו ידוע מראש, אך רצוף הפתעות של עצב ושל שמחה. אולי, אכן זה ספר של בנות? אשמח לקבל חוות דעת נוספת, כי אינני יודעת.

                וזו - "אשמת הכוכבים".

 

אבישג

 

 

 

 

יעלה ויבוא

גידי גוב     מילים : יורם טהרלב     לחן:  בני נגרי

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה על הר נבו 
זה האיש אשר יראנה 
ואליה לא יבוא 

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 

על גלבוע כגבעול יעלה נורא המלך 
יעלה נורא המלך והחרב בלבבו 

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 

ואני רואה אותם בחיי ובמותם 
הם עולים איתי בדרך 
מן העמק אל ההר וקולם כהד יקרא 
יקרא לי מגבוה 

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה אל הר תבור הברק אשר הגיח 
והאש בעקבו. 

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 


לכרמל בנתיבו הנביא שרכב אש לו 
הנביא שרכב אש לו ושמיים רכובו. 

יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 
יעלה ויבוא, יעלה ויבוא 

השיר בוצע לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון.

חברי להקת 'כוורת' קיוו שאם הם יעלו שיר בפסטיבל מישהו יגש אליהם ולכן שלחו שני נציגים: את גידי גוב ואת אפרים שמיר. שמיר ביצע עם ירדנה ארזי וחנן יובל את 'ליל חניה', וגוב את 'יעלה ויבוא'. בסופו של דבר, אברהם פשנל הגיע לאירוע, בסופו ניגש לגוב והשאר היסטוריה.

שלישיית הגברים שמלווים את גוב הם שלישיית 'אף, אוזן, גרון' (לימים הגברים בלהקת 'הכל עובר חביבי'): עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור.

בתי השיר מספרים ברמז על ארבע דמויות תנכיות: משה רבנו, שאול המלך, ברק בן-אבינועם ואליהו הנביא.

 

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן  

 

 

יעלה ויבוא הוא שיר מאת המשורר והפזמונאי יורם טהרלב, שהלחין בני נגרי וביצע גידי גוב בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת תשל"ג   1973 השיר נכתב לפסטיבל הזמר והפזמון של שנת  1973, על פי הנוהג בתחרות לפיה נכתב השיר תחילה ורק לאחר מכן נבחר המבצע. 

גידי גוב,  שהיה לאחר סיום שירותו בלהקת הנח"ל הסכים להשתתף בפסטיבל מתוך מחשבה שתשומת הלב הציבורית תסייע לקידומה של להקת כוורת, שהייתה בשלבי הקמה. 

השיר עובד על ידי מלחין השיר,  בני נגרי,  כששלישיית אף אוזן גרון ושלישיית בנות חוה ליוו את גוב בשירה.

מורכבות השיר ואופן שירתו של גוב הצעיר, שהיה שונה מהמקובל בפסטיבלים, הובילו לאי הצלחתו בתחרות. עם זאת זכה השיר לפופולריות בתקופה שלאחר הפסטיבל ואף הגיע למקום ה- 24 במצעד הפזמונים העברי השנתי של אותה שנה. גוב עצמו משך תשומת לב רבה, מה שאכן סייע לקדם את הקמתה של כוורת.

עד היום נחשב השיר לאחת הקלאסיקות של פסטיבל הזמר וכן של גוב עצמו והופיע באלבומיו "שירים שהתפזרו" (1993) ו"שלל שיריו" .(2009) שם השיר ניתן לאוסף התקליטורים "יעלה ויבוא" שכלל את "מיטב השירים של פסטיבלי הזמר", ביניהם שיר זה הד ארצי, (2009), והוא נכלל גם באוסף "שירת התנ"ך" שיצא שנה קודם לכן .התו השמיני, (2008) בעונתה העשירית של תוכנית הריאליטי "כוכב נולד"  בה השתתף גוב כשופט, ביצעה המתמודדת עדי ארגלזי את השיר שהיה חלק מ-100 הקלאסיקות הישראליות מהן התבקשו המתמודדים לבחור.

באותו פסטיבל התחרה גם השיר "ליל חניה" אותו ביצע אפרים שמיר (לצד ירדנה ארזי וחנן יובל) , גם הוא מתוך כוונה לקדם את עניינה של כוורת. כמו "יעלה ויבוא", גם שיר זה לא זכה להצלחה בתחרות אך הפך לקלאסיקה מאוחר יותר.

 

שם השיר לקוח מתוך תפילת יעלה ויבוא הנאמרת בראש חודש ובמועדים,  המתחילה במילים:

"יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ      וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע       וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרונֵנוּ    וְזִכְרון אֲבותֵינוּ          וְזִכְרון יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ      וְזִכְרון מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ   וְזִכְרון כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ    לִפְלֵיטָה    לְטובָה    לְחֵן     לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים  טובִים  וּלְשָׁלוֹם  

בְּיוֹם: רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה / חֲג הַמַּצוֹת הַזֶּה / חֲג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה / וכו'"

השיר עשוי כמעין כתב חידה,  כשכל בית מרמז לדמות תנ"כית המוזמנת להופיע. הפזמון מביע את תחושת ההתפעלות של הצופה אל מול גיבוריו:

"ואני רואה אותם בחיי ובמותם
הם עולים איתי בדרך"

הבית הראשון מתייחס למשה רבנו,  מנהיג עם ישראל במדבר סיני,  שלא זכה להיכנס אל ארץ ישראל,  אך השקיף עליה מפסגת הר נבו:

"יעלה על הר נבו
זה האיש אשר יראנה
ואליה לא יבוא"

הבתים הבאים מתייחסים לדמויות תנ"כיות נוספות:

בית ב' מתייחס לשאול המלך,  שנפל על חרבו לאחר שהפסיד בקרב מול הפלשתים בהר הגלבוע.

בית ג' מתייחס לשופט ברק בן אבינעם, שנלחם במדין בהר תבור. המילה אש רומזת לנביאה דבורה אשת לפידות ששלחה אותו למלחמה.

בית ד' מתייחס לאליהו הנביא, שעל פי המסופר בספר מלכים עלה לשמיים במרכבת אש.

 

 

פרשת וישב

סיפור ירידתו של יהודה מאת אחיו אחרי מכירת יוסף מהווה את אחת מנקודות השפל בחייו של יהודה כמו גם בחייה של משפחת יעקב אבינו.

יהודה יורד מֵאֵת אֶחָיו, נושא לאישה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי  (וזאת אחרי שמן הסתם ראה וידע מה היתה הנחיית סבו וסבתו לאביו – לֹא לקחת אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן, אלא ללכת לחרן ולחפש אישה ממשפחתם), ומתבסס בעדולם.

בהמשך, יהודה גם לא מכיר בכך שבניו מתים בחטאם, ומוליך את כלתו שולל בהבטיחו לה שבבוא העת יתן לה את בנו השלישי, כשבפועל אין לו כוונה לעשות זאת.

נראה כי התהליך שהתחיל יהודה במכירת יוסף – צעד שאמנם הציל את חייו של אחיו הצעיר, אך שיקף פתרון ביניים והתחמקות מעמידה מול המשמעויות של המעשה, ובלבד ש'יָדֵנוּ אַל תְּהִי בו', ממשיך ומתעצם.

יהודה לא מסוגל לשאת את צערו של יעקב אביו, ואולי את רגשות האשם שלו, ויורד מאת אחיו. יהודה לא מצליח לעמוד פנים אל פנים עם חטאי בניו, מתחמק גם מלומר את האמת בפניה של תמר, ובסופו של דבר מוצא אותה במפגש 'מכוסה עיניים', מפגש של זנות ואקראיות, של הונאה ושל חוסר בפנים ובברית.

גם כאשר מגיעה אל יהודה הבשורה על כך שכלתו בהריון, הוא לא מגיעה בעצמו לטפל בעניין, אלא שולח את שליחיו ' הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'. אך אז מתחולל המפנה.

שליחת החותמת, המטה והפתילים על ידי תמר מהווה עבור יהודה קריאת אזעקה. ' לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה ... הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה '.

תמר כמו שואלת את יהודה- האם בכלל אתה נמצא מעבר לחותמת שלך, לבגד שלך, למטה שנמצא בידך? האם יש כאן אישיות? האם יש כאן רצון? האם אתה נוכח בכלל? הרי כל חייך, מאז מכירת יוסף ועד עתה, התכסית והתחמקת, לא עמדת פנים אל פנים אל מול המציאות המורכבת, לא לקחת אחריות, לא שמת לב למי שלידך, ואולי אפילו לא לעצמך. שמרת על ידיים נקיות, ברחת מהמקומות הקשים, וכיסית עיניך. כעת, האם תעמוד בכנות מול האתגר?

ויהודה שומע, ומתוודה, ויודע ש' צָדְקָה מִמֶּנִּי '. הצדק שלה גדול מה'אני' שלי שאיננו בנמצא. לא הייתי, לא התמודדתי, וכעת אני חוזר.

ושלא כמו בסיום הוליוודי, יהודה לא נושא אותה לאישה, והם לא חיים באושר ובאושר. ' וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה '. המפגש עם האמת המוטחת בפניו, ההתעוררות שלו לתשובה אל עצמו וממילא אל משפחתו, זהו רגע מכונן, שבעקבותיו, כך נראה, יהודה חוזר לביתו, והפעם הבאה שנפגוש אותו תהיה בימי הרעב, כאשר יש צורך לקחת אחריות ולהוריד את בנימין למצרים כדי לשבור את השבר.

זהו רגע המפנה, רגע ההיכרות וההיזכרות של האדם בעצמו, רגע המוכנות לא לזייף, לא להונות (את עצמנו ואת הסביבה), לא להתחמק, להוריד את הכיסוי מהפנים ולהסתכל לאתגרי המציאות בעיניים פקוחות, ולהצליח.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי