שלום רב קוראנו היקרים

 

השבוע לפני 70 שנה התקבלה

הצעת החלוקה באו"ם.

השמחה שאחזה בישוב היהודי בארץ

 עלתה על גדותיה וריקודים מלאו ברחובותיה.

 

 

 

 תודה על המתנה לה זכינו.

מדינת ישראל של היום,

אולי לא מה שחלמנו, אולי לא מה שציפינו,

אבל הריהי כיהלום גולמי המחכה לליטושו.

 

והרי סיפור על יהלומים גולמיים:

הדבר אירע באמצע הרצאה שנשא ר' שלמה קרליבך בפני חברי מועדון יהלומנים של מנהטן.

לפתע שיסע אחד השומעים את דבריו בעוינות והקשה עליו במפגיע.

"שלמה!" הוא תבע, "אנחנו אוהבים את השירים שלך , וגם הסיפורים החסידיים שלך נחמדים מאוד , אבל דבר אחד בך מפריע לכמה מאיתנו , אנחנו פשוט לא יכולים להבין : למה אתה מתעסק כ"כ הרבה עם מסכנים ומשוגעים?"

 

שלמה ליטף את זקנו בהרהור וסקר במבטו את יושבי החדר.

"אתה יודע", ענה, "אני בטוח שכל מי שיושב כאן היום הוא מן המומחים הגדולים והנחשבים בעולם בתחום התכשיטנות. אני צודק?"

היושבים בקהל מיהרו להנהן לאות הסכמה.

"ורבים מכם", המשיך ר' שלמה ,"בוואדי גדולים ליהלומים , נכון?"

"כן, ודאי,אנחנו מומחים גדולים!" הסכימו היהלומנים.

"אז תגידו לי", שאל ר' שלמה, "האם אי פעם נפל לידיכם יהלום ששווה מיליון דולר וזרקתם אותו בטעות לאשפה?"

כל היושבים בחדר פרצו בצחוק."השתגעת?" צעק אחד מהם.

"יהלום גולמי של מליון דולר לזבל? היינו מבינים תוך שנייה מה יש לנו ביד! אנחנו מומחים!"

 

שלמה השתהה לרגע, סקר במבטו את האנשים, ואז אמר בשקט,

"אתם יודעים , חברים מתוקים, אגלה לכם סוד- גם אני מומחה ליהלומים.

אני הולך ברחובות העולם מדי יום , וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים בעולם מהלכים סביבי.

כמה מהם צריך אולי להוציא מהבוץ ולנקות קצת , ללטש קצת, אבל חברים , אחרי שעושים את זה הם כ"כ מאירים, ממש כמו המרגליות הכי טהורות , הכי זכות והכי מושלמות שתראו בכל הקריירה שלכם."

 

"חברים מתוקים", סיים ר' שלמה , בבקשה תנסו לזכור את זה, מפני שזה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים.

כל אחד...כל אדם...הוא יהלום גולמי...

 

 

 

 

אל תאמר: מה המדינה עשתה בשבילי?

אלא: מה אני יכול לעשות עבורה?

 

בואו נתחיל בסביבתנו הקרובה:

"כל אדם הוא יהלום גולמי...."

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

 

 

גיל עוז והקהילה

שיתופי פעולה

 

מזה מספר שנים בית-ספר גלעד שבקיבוץ חמדיה ובית גיל עוז נמצאים בקשרי שיתוף פעולה.

זכינו השנה באחד מתלמידי בית הספר העומד לסיים את שנתו האחרונה במערכת החינוך, ומחמת צנעת הפרט לא ננקוב בשמו.

הוא זריז, מסור ואחראי ומידי יום ראשון וחמישי מגיע לבית גיל עוז, במסגרת מה שנקרא הכנה לחיי עבודה בעתיד.

הוא רגיש, חביב, ומוכן לכל משימה. יצר כבר קשרים עם חברי הבית, מתענין בשלומם ומסייע לכל הנדרש.

בקשר עימו שני הצדדים יוצאים נשכרים, הוא כהכנה לעתידו התעסוקתי ואילו אנחנו בבית גיל עוז נהנים מעזרתו וממרצו.

 

השבוע הוא הגיע לגיל 21 וחברי הבית חגגו עימו את יום הולדתו.

הוא התרגש מאוד  מהחגיגה ומהברכות שאיחלו לו וכמובן מהמתנה הצנועה תוצרת הבית שניתנה לו.

 מי יתן והשנים הבאות ייטיבו עימו וימצא את דרכו בעולם התעסוקה.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

צלם, סופר, מוציא לאור ומה לא?

 

זכינו השבוע לארח בבית גיל עוז את משה ברקוביץ מניר דוד.

צלם, כותב, מספר ספורים, מלא כרימון, כמעיין המתגבר של יצירה.

 

משה הגיע לשוחח עם חברי הבית על הספרים שכתב והוציא לאור, דרך תולדות חייו והגעתו מיאסי שברומניה, בה נולד, ועד לחייו בקיבוצו.

 

הוא מצא בקרב החבורה אישה שאף היא נולדה בקרבת יאסי והשיחה קלחה. משה תיאר את עבודתו כצלם במהלך השנים ואת מה שהביאו לכתיבת ספרי הילדים.

 

כעת, הוציא אף ספר שירים לו הוא קרא: "חוטים לחיים" ואף קרא לנו מספר שירים מתוכו.

המפגש היה מרומם נפש ומלא בקסם.

 

יומיים לאחר מכן העמיד משה דוכן מיצירותיו למכירה וסיפר על התערוכה של צילומיו העומדת להיפתח בקרוב.

 

בעזרת המצלמה אני מחדד את חושי בכל פרט ונושא אותו אני חוקר. אני מנסה ליצור, "לברוא" אותו שנית בדרכי שלי.

הנושאים רבים: צילומי טבע ונופים מצולמים מהאויר, בעודי מחובר למצנח ממונע; צילומים מהקרקע; מחול על במות וריקודים מתחת לפני המים; צילומי פורטרטים ומיזמים חברתיים שקיבלו פרספקטיבה שונה במהלך השנים הרבות שחלפו.

הצגתי תערוכות במקומות רבים בארץ במהלך שלושים שנות יצירה. במוזיאונים, גלריות ותאטראות. צילומי הוצגו ביפן בסלון חברת ניקון, לאחר זכייה בתחרות בפרס שלישי. בטוקיו - צילומי פרחים ונופים. בהולנד - צילומי מחול מתחת לפני המים. הצילומים צולמו בעמק המעיינות בקרבת ביתי. זכיתי בפרס ראשון בתחרות בארץ וקיבלתי שלש פעמים מענקים של הקרן לעידוד היצירה, "קרן חבצלת", להפקת פרויקטים.

הגיתי והפקתי מיזם צילום בשם "פוקוס על שלום", עבודה משותפת עם צלם שגר בירדן, בתמיכת שותפות 2000 בית שאן, המועצה האזורית וקהילת קליבלנד.

לפני כחמש שנים הקמתי את גלריית מוזה על המים בגן השלושה –הסחנה. צירפתי את חדר האוכל והסטודיו בניר דוד, שם ציירים וצלמים מכל רחבי הארץ מציגים את יצירותיהם.

אני מלמד בהתנדבות חוג צילום של ילדים עם בעיות קשב וריכוז.

נולדתי בשנת 1941. נשוי, אב לשלושה ובינתיים סבא לשבעה נכדים.

חי ויוצר במקום הנפלא קיבוץ ניר דוד (תל עמל).

לחצו כאן לקריאה  מתוך האתר של משה

הקיבוצניק בן ה-70 כותב, משחק ובונה לילדים

כתיבת סיפורים, בניית בית מעץ, מופע בובות - כל מה שלא היה למשה ברקוביץ' מקיבוץ ניר דוד בילדותו, הוא מעניק עכשיו לנכדים ולילדים באשר הם

ארנון לפיד  מתוך ynet

על כל התלאות והחסר שעשקו את ילדותו, מפצה עכשיו  את עצמו - והנכדים, והילדים באשר הם, מרוויחים בגדול. הוא נולד ב-1941 ביאסי שברומניה, בן זקונים אחרי שש בנות, והיה רק בן שלושה חודשים כשנרצח אביו בפרעות בעיר.

 כבן ארבע היה כשאמו, שכרעה תחת נטל ההתפרנסות והטיפול בו, מסרה אותו לבית יתומים. כעבור חצי שנה ברח משם וחזר הביתה, "ואז לאימא כבר לא היתה ברירה", הוא מספר, "נשארתי בבית, וכל יום היא לקחה אותי אתה לעבודה".

 בן שמונה היה ב-1950, כשעלו ארצה, הוא, אמו ושתיים מאחיותיו, ואת החורף הכי קשה בתולדות המדינה עברו באוהלי מעברת שער-עלייה. בגיל תשע הגיע לניר-דוד שם נקלטה אחת מאחיותיו לפניו (גם האחרות הקדימו לעלות, והגיעו ארצה אחרי תקופת מעצר בקפריסין).

 גם כילד חוץ בקיבוץ עוד לא תמו התלאות.

משה ברקוביץ': "ממש לא. הילדים לא חסכו ממני דבר, כמו שילדים יודעים, ובעיקר לעגו למבטא שלי. הרבה שנים אחרי, אמרה לי פעם חברת קיבוץ, שהיתה אתי בכיתה: 'בעצם, אני לא מצליחה להבין למה הצקנו לך כל כך'. נו. למזלי הייתי חזק, וגם תלמיד טוב, אז עברתי את זה בשלום".

משה ברקוביץ' עם נכדתו קזומה בבית הבובות. בובנאי ושחקן (צילום: הדר ברקוביץ')

 

כשהשתחרר מהשירות הצבאי ב"סיירת שקד" חזר לקיבוץ, נישא ליעל, בת המקום, ויש להם שלושה ילדים ותשעה נכדים, ששרופים על סבא שלהם, והוא מצדו מעתיר עליהם את כל מה שנחסך ממנו בילדותו. הארבעה שבקיבוץ - זוכים למנת יתר. בעשרים השנים האחרונות עבד משה במפעל "ניר עותק", ובצד העבודה, כתחביב שתפח ליותר מזה, היה צלם הקיבוץ, ועודנו מצלם פרויקטים מיוחדים בהזמנה, בסטודיו משלו, וחבר בצוות שמפיק סרטים תיעודיים על הקיבוץ.

 ועוד תחביב יש לו: כתיבת ספרי ילדים. ב"בית הנקרים מול חלוני" (הוצאת "טבע הדברים") תיעד במצלמתו, במשך שלוש שנים, זוג נקרים שקיננו על עץ המכנף הנאה שליד ביתו, וגיוון בסצנות מסעירות בכיכובן של כל ציפורי השכונה. בספר נוסף, שנולד מסיפורי ההשכבה לנכד שילה, ובקרוב יוגש לדפוס - יככב, במילים ובתמונות, נבי הארנב, שנמצא בפרדס. "כל מה שאני יוצר", אומר משה, "נובע מרגישות חדה, מהתבוננות בעיניים פקוחות על הסביבה, ומאהבה גדולה ורצון לשמח ילדים".

 בעיקר את הנכדים, כמובן: "שנתיים הם נדנדו לי שאקים להם בית על עץ הפקאן הגדול בחצר, אז לפני שנה, כשיצאתי לפנסיה, בין ספר לספר, ובין עבודות הצילום, התחלתי לבנות. מהבתים הישנים שמפרקים אצלנו לצורך בנייה חדשה לקחתי קורות וקרשים, ובעזרת המשפחה, בעיקר הנכד הבכור הלל, בניתי בחופש הגדול בית בן שתי קומות, שנתמך בעץ הפקאן.

"ואז הנכדה איירה ביקשה, אם אפשר, להכניס לבית בובות, ולשחק בתוכו. כמובן שאפשר. אבל מאיפה אשיג בובות? פרסמתי בפייסבוק בקשה לתרום לי בובות אצבע ובובות כף יד, להפתעתי היתה היענות גדולה, וכיום יש לי ארבעים בובות. ואז החלטתי ללמוד משחק באופן פרטי, אצל עדו וייס, שחקן צעיר ומורה לתיאטרון, שהגיע לקיבוץ. הוא גם התנדב ללמד אותי בובנאות.

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

 

 

מומלץ להכירו למי שעדיין לא עשה כן.

 

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

הנש"ר העריב לקבוצת גבע עם "בת שישים"

 

במפגשי השירה השבוע פנינו מערבה והגענו לקבוצת גבע חגגה 60 שנת יובל בשנת 1981 בשיר- "בת שישים".

דידי מנוסי כתב, קובי אושרת הלחין וביצעה... להקת הגבעטרון.

פתרנו את כתב החידה! מיהי אותה בת שישים?

חקרנו אודותיה תוך האזנה לביצוע השיר בידי הגבעטרון, דרך קריאת מילות השיר. אספנו פרטי מידע מתוכו ועלו השערות מגוונות אודותיה.

הילדים העלו השערה אולי השיר נכתב ליום הולדתה השישים של מדינת ישראל, השערה מעניינת שלא בטעות יסודה.

בשנת השישים למדינה השיר הושר על ידי הגבעטרון יחד עם סבלימינל בביצוע מיוחד, עם עיבוד ותוספות.

לחצו כאן המעוניינים לצפות

 

צפינו גם בקליפ שהוכן על ידי חברי גבע לשנת התשעים לקבוצה, לכל המעוניין 

לחצו כאן לצפייה – מומלץ וחביב.

 

בפינת הבקשות הקבועה כל הקבוצות ביקשו לשיר את "בת שישים" פעם נוספת. האין זה אומר משהו לקראת בחירת השיר המושר ביותר בסוף השנה? ימים יגידו...עוד חזון למועד...

 

 

לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת המורה ליאורה

מבית הספר רימון לחצו כאן

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

"החבורה העליזה"...מפייטת

 

כהרגלנו מידי שבוע, בחר ירון שלושה פיוטים.

הראשון- כפיוט כללי בחרנו לעסוק ב"מה נאוו עלי" שהוא אחד הפיוטים הידועים והמרכזים ביותר במסורת יהודי בבל.

את הפיוט חיבר בסוף המאה הקודמת ר' שמעון ב"ר נסים שמעון, שהיה אחד מחבורת משוררים ציוניים צעירים שפעלו בבבל במחצית הראשונה של המאה ה-20 - שמואל שאמי, עזרא ומאיר זכרי ושלמה נסים.

הם חיברו יחד מספר פיוטים שנכנסו לספר השבחות של יהודי בבל תחת הכותרת "שירי רנה". הפיוט נקלט במהרה בקרב יהודי בבל ועם העלייה לארץ התפשט גם בקרב קהילות אחרות והיום הוא מוכר ומושר בפי רבים. 
המשורר פונה בשירו בה בעת לציון שבניה שבים אליה, ואל העולים לציון. בשניהם הוא מאיץ לקום,  להתעורר ולשמוח בשמחת הגאולה.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

הפיוט לשבת שעסקנו בו הפעם הינו "אל אדון".

פיוט קדום המושר בתפילת שחרית של שבת ושל חג בכל הקהילות, על אף שתוכנו אינו מעיד על כך שנכתב כפיוט לשבת דווקא.

זהו אחד מן הפיוטים הקדומים ביותר הידועים לנו ומשערים שהוא מתקופת הפיוט הארץ ישראלי הקדום,  מן המאות הראשונות לספירה.

הפיוט בנוי לפי סדר הא"ב ואינו מחורז,  עובדה התומכת בהשערה על קדמותו. עיצובו ההדור והחגיגי, תכנו המרהיב ומקצבו הסימטרי עולים בקנה אחד עם התמונה הקוסמית ההרמונית המצטיירת בו: האל בורא היקום ובייחוד בורא המאורות, המשפיע מטובו המופלא על הבריות וזוכה על כן להיות משובח ומהולל על ידן, בייחוד על ידי הבריות השמימיות הסובבות את כסא הכבוד.

האזנו ללחנים שונים, מזרחיים ומערביים, והבחנו במגוון הרב סביב פיוט קדום זה.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 קינחנו בפיוט "יעלה יעלה".

פיוט זה, שנכתב ע"י ר' ישראל נג'ארה, המשורר הגדול בן המאה ה-16, הוא שיר אהבה בין הדוד (הבורא) והרעיה (כנסת ישראל), המכונה בשיר זה יעלה.

השיר זכה ללחנים שונים והוא מושר ע"י כל קהילות המזרח השונות. 

השיר מושר במיוחד באירועים של הולדת בת או שמחת בת מצוה, אך גם בעתות שמחה שונות, בשל מלותיו המרגשות ולחנו הכובש.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

מוזמנים להצטרף כל החפצים בכך, נחכה לכם בשמחה.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

סבים או הורים לסטודנטים – עניינו אותם במידע הבא

 

סטודנטים למען אזרחים ותיקים בעמק המעיינות

מלגה לפעילות מעשירה עם האזרחים הוותיקים של

עמק המעיינות

מלגה על סך 5,600  ₪ - תמורת 130 שעות פעילות.            ההרשמה נסגרת השבוע!

המשרד לשוויון חברתי מפעיל באמצעות התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל את פרויקט "סטודנטים למען אזרחים ותיקים". מטרת הפרויקט: העצמת הסטודנטים ויצירת קשר בין-דורי בין שתי האוכלוסיות.
לפניכם מגוון אפשרויות: 

פרויקט מוסיקלי - מפגשים שבועיים בהם סטודנטים ינחו קבוצות של אזרחים ותיקים. בהאזנה משותפת למוזיקה. המוסיקה ככלי המאפשר העלאת זיכרונות וסיפורי חיים. בכל שבוע יתמקד הסטודנט במוזיקה מחיי אחד המשתתפים בדגש על הרקע המוזיקלי ממנו הוא מגיע, ספור חייו וחוויות ילדות.

 הפרויקט בשיתוף עמותת  IMAGINE   אשר מעניקה את הליווי המקצועי והתוכני

  לחצו כאן לעיון אודות העמותה .   אין צורך בידע  מוסיקלי קודם

פרויקט העשרה -  –  סטודנטים מגיעים למרכזים קהילתיים אחת לשבוע למתן הרצאות לא פורמאליות בתחומים הקשורים לתחום הלימודים שלהם ובאקטואליה.

תיאטרון קהילתי  – סטודנטים מתחום אומנויות הבמה מנחים קבוצות של אזרחים ותיקים בתחום התיאטרון. במסגרת הפרויקט מעלים המשתתפים חומרים אישיים הנוגעים לעולמם, מתנסים בתיאטרון ובדינאמיקה קבוצתית ולבסוף מעבדים את החומרים לכדי הצגה אשר מועלית בפני הקהילה המקומית. 

 

פרויקט חינוך לאומנות  - אחת לשבוע מגיעים סטודנטים מתחום האומנות למרכזים קהילתיים, ומעשירים את ציבור האזרחים הוותיקים באמצעות כלים שרכשו הסטודנטים בלימודיהם.

 

פרויקט מחשבים - ההסטודנטים פועלים לצמצום הפער הבין-דורי ומאפשרים נגישות למחשבים לכל אזרח ותיק המשתתף בתכנית.

 

מהרו להרשם בהתאחדות הסטודנטים בגוף בו אתם לומדים, ההרשמה נסגרת השבוע.

 

קולנוע אקשן !

סודות מאחורי הסרטים

המונחה בידיו האמונות של עפר קדר  

מזמין את הקהל לצפות ב...

"סאלי - נס על ההדסון" - ארה"ב 2016

סרטו החדש של קלינט איסטווד המבוסס על סיפור אמיתי של נחיתת האונס של מטוס הנוסעים על נהר ההדסון בניו יורק מ-2009. טום הנקס מגלם את הקברניט צ'סלי סאלי סולנברגר שהציל חיי 155 נוסעים.

בעוד שסאלי רשם הישג חסר תקדים של מיומנות התעופה שהוכר על ידי הציבור והמדיה, מאחורי הקלעים החלה להתפתח חקירה שאיימה להרוס את המוניטין והקריירה שלו.

  

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

להתראות בקולנוע

 

 

הסרט יוקרן באולם בית הספר "גאון הירדן"

שבקיבוץ נווה-איתן

ביום רביעי י"ח כסלו חשון  - 6 בדצמבר

תחילת ההקרנה בשעה 10:20

סיום ההקרנה בשעה 13:00

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com 

 

70 למדינה

 

לפני קום המדינה נולדנו -  כאשר "כלניות" צעדו ברחובותינו

בטרם מזון קפוא הומצא      –      וכרטיס אשראי עוד לא היה

לוקשן משמעותו הייתה "איטריה"– ובלטה הייתה מרצפת  ולא הגדרת החוכמה

פורום היה לרומאים – ושחרור האישה עדיין בין המשאלים

גבר לא ענד נזם או עגיל – ולב עוד לא הושתל - ברצינות או כתרגיל

ללא רדיו טלוויזיה מחשב ונייד – נמצאה תעסוקה לכל אחת ואחד

שחקנו בחבל, קלס, אס ומנייה – וחמש אבנים לא היו אינתיפאדה

קיבלנו במחסן בגדים גדולים בכמה מספרים – והתופרת הבטיחה שהם יתאימו עם השנים

ברה''ש ובפסח בנים חידשו תחתונים- ובנות שמלות שבת כל שנתיים – לפעמים

למניין החברים הוערנו מוקדם –  לפני שהשכווי בקולו רעם

צחצחנו נעליים לטובת העור – ולא נעלנו אותם – כדי על הברק לשמור

בל''ג בעומר קיבלנו סנדלים "תנכיות"  – ומגפיים בחורף  כדי לעבור בשלוליות

שלוש סעדנו  בחדר האוכל – ושטיפת כלים ידנית בלי להתבלבל

"תור ערב" לכל חבר וחברה – שבועיים בשנה ב"סידור עבודה"

את האוכל קיבלנו בהגשה  חברית– ולא כמו היום בהגשה עצמית

על שולחן ניצבה לתפארת החברים  -  קערת "כלבויניק" וסכין יחידנית.

ואם כבר הגענו לארוחה בזמן – חויבנו "למלא" כסאות בכל שולחן

בלילה הלכנו לישון בחוץ – וכילה  נגד יתושים זה היה נחוץ

שומרת לילה עם פנס בדקה בחדרים – שכל הילדים שקטים וישנים

בחום ללא מאוורר – טפטפת או מזגן – על הרצפה ישנו בתוך מים כמובן

נסענו  ברכב ללא מיזוג כשחם בחוץ– ותינוק עד גיל שנתיים לא הורשה לצאת מהקבוץ

ואם לקראת חג – לא היו די רכבים – נסעו במשאית כמה משפחות  לכמה יעדים

את ליל הסדר חגגנו באירוע משותף – ודמי אפיקומן חולקו לכל הטף

בשעות הפנאי קראנו ספרים – ושמיר היה  ירק ולא מהמנהיגים

גדלנו עם סקטים ותלת אופן – והיום  גם הקורקינט מחושמל כמובן

בחופשות בסידני עלי  קייטנת השמנה – והיום נוסעים לחו''ל במיטב  האופנה

בשעון זכינו לבר / בת מצווה כמתנה – ואת הבגדים והנעליים  מאחינו קיבלנו בירושה

מתנה יוקרתית אפופה ידענות – הייתה רכישת אנציקלופדיה בהזדמנות

ריקודי עם היו שיא ההנאה – אך הסלוניים  מחוץ לתמונה

ואם זרקה בשיערנו שיבה – בכימיקלים של טמבור נמצאה  התשובה

אם רצינו דבר לומר והוא מזכרוננו פרח – נעבור לנושא חדש ומה שאבד  נשכח

בכל זאת לא כל כך השתנינו -  ולהעריך כל דקה עלי אדמות ידענו

את החיים שנתנו לנו הורינו , חברינו ואהובינו – עלי אדמות -  לכבודם נערוך את אלו המסיבות 

לא נשכח זכרם של החסרים -  שבוודאי היו שמחים לחגוג עמנו ריבוי  שנים

עודדו את אלו הקרבים -   לסיים בקרוב הרבה עשורים

ויצטרפו גם הם לחברי הגילדה – אשר מעניקה לנו שתייה וגלידה

אז נרימה כוסית ונברך לחיים

את אלו שנותרו  לשנות אלפיים

 

נילי ודני שור

טירת צבי

 

 

 

 

 

 

 

 

אהרן פודם ו"הידיד" מפראג

 

את ה"ידידות" עם איש האס-אס באושוויץ, רכש אהרן פודם בדרך קשה מאוד, על-ידי מכות רצח ש"העניק" לו הנאצי כמתת חסד.

"הייתי צריך לירות בך – אמר לו הנאצי – אבל אני מסתפק במכות ושתדע להבא לא לעשות פשע כזה"... מה היה ה"פשע"? פודם השיג סיר לילה מלא תבשיל מזון שלא יסולא בפז והעביר אותו מעל הגדר של מחנה Z, לבת-דודו שהיתה חולה מאוד והתבשיל עשוי היה להצילה מהדרדרות. הוא הושיט לה את הסיר ואמר לה בצ'כית: תברחי! איש האס-אס מאנשי ה"פולקסדויטשה" (כינוי לבני העם הגרמני "שמחוץ לגרמניה") שמוצאו מפראג. שמע מאחורי גבו את הקריאה בצ'כית, הסתובב וראה את היהודיה מעבר לגדר מתרחקת עם סיר הלילה. כאמור, הפליא הנאצי את מכותיו באהרן פודם שרעד לחייו, אבל בחשבון פשוט: מוטב מכות מכדור בראש.

 

בתום המכות, נכנס הנאצי בשיחה עם פודם, בצ'כית, ואז התברר להם ששניהם "בוגרי" הצבא הצ'כי וכי יש להם מכנה משותף...פודם לא חסך בגינונים צבאיים כמו נקישת עקבים ועמידה זקופה. ומאז פרחה ה"ידידות" בין שניהם. הנאצי היה מגניב לו בהיחבא קרומי לחם משיירי המטבח הגרמני וקרומים אלה היו שווים לפודם כמו מעדני מלכים. אבל לא רק קרומים הגניב הנאצי ל"ידידו" היהודי, כי אם מידע חסוי ובעיקר סוד כמוס אחד, כפי שנראה להלן.

כל שריד משרידי אושוויץ יספר לך, שהישרדותו היא תוצאה של שורת ניסים. בפרשת סיר הלילה של אהרן פודם, גימלאי משרד הפנים בנתניה, יש נס כפול: הוא ניצל מן הכדור בראש ש"הגיע" לו לפי חוקי הג'ונגל הנאצי. אבל לפני זה ראה אותו גם הדוקטור מנגלה הידוע לשמצה, עם הסיר ביד וכאשר שאל אותו הצורר מאין לו הסיר, נקש פודם בעקבי נעליו, הזדקף וענה לו בטון צבאי: אדוני, את הסיר מצאתי!...מנגלה החדיר בו את מבטו, נקש באצבעו על מצחו כמי שאומר: לי אתה מספר מעשיות? והלך. מדוע לא העניש אותו מנגלה – לכך אין לפודם הסבר. כאמור: נס!

נראה שנס גורר ניסים נוספים. בעקבות "מפגש סיר הלילה" בין פודם למנגלה, באו תוך פחות מחודש עוד שלוש פגישות ביניהם, שלושתן סלקציות ומשלושתן ניצל פודם ויצא מהן בשלום: הוא נשלח ימינה – לחיים ולא שמאלה – למוות...

היה זה בשבת שלפני ראש השנה ב- 1944, פודם יחד עם עוד עובד כפיה יהודים ניקו את הבריכה במחנה B-2. הם מירקו את המחנה לקראת ביקור משלחת הצלב האדום הבינלאומי שאמורה היתה לבוא ולבדוק את תנאי החיים של ה"שבויים" היהודיים והאחרים...פתאום, סמוך לשעה עשר, שמעו קולות התפוצצות אדירים, מגיעים מכיוון שלוש המשרפות. ומסביב ראו מיד תכונה של אנשי אס-אס חמושים רצים לכיוון המשרפות. מה שקרה באותו יום ישמע אחר-כך פודם בסודיות גמורה, מפי ידידו הנאצי מפראג, ולחרדתו ישמע שהיה זה נסיון התקוממות של עובדי המשרפות נגד משעבדיהם הנאצים, נסיון שלא הצליח. אך תחילה נחזור לפודם ונשמע מה קרה לו ולחבריו לאחר שנשמעו קולות הנפץ. מיד הוחזרו לבלוק שלהם ושם נשארו כלואים כל היום.

למחרת, השכם בבוקר הוזעקו כל "תושבי" המחנות אל הרחבות, נצטוו להתפשט וכך בקור של הסתיו הפולני, עמדו עירומים לחלוטין, רועדים, רעבים ופוחדים, ואז הגיע מלאך המוות בדמותו של מנגלה ועשה סלקציה: לחיים או למוות. כבר לפני שהגיע מנגלה נפלו מאות, כמו זבובים. הם לא המתינו לסלקציה...מנגלה עבר בין רבבות האומללים. מי שהיתה לו שריטה הקלה ביותר על גופו, פצע כלשהו או חיוורון מופלג, סומן ונשלח ל"מקלחות" – תאי הגאזים. אותו יום עבדו המשרפות שעות נוספות. פודם נעצר על-ידי מנגלה, ראה על גבו צלקות של אבעבועות "הרפס" ושאל אותו מה זה. פודם לא איבד את עשתונותיו ובעומדו עמידה זקופה ענה לו: היתה לי מחלת הרפס והיא נרפאה, אדוני! מנגלה אהב טון צבאי, הסתכל בו והלך הלאה.

ועוד סלקציה ביום כיפור, ועוד סלקציה בשמחת-תורה. משלושתן ניצל פודם. "אני אתן לכם חגים!" – אמר מנגלה כבר בסלקציה הראשונה, כי הוא היה בטוח שנסיון ההתקוממות של עובדי המשרפות קשור עם החגים היהודיים.

אבל המרד המיועד היה קשור בעיתוי אחר שאותו קבעו הפרטיזנים שביערות אשר מעבר לנהר וויכסל, קילומטרים ספורים מגדר המשרפות.  

 

על חמנית הפקעות

יהודי מרוקו מכנים את הפרי (קנה שורש) בשם קֶסְבִּיָיה, ובשוק הוא מכונה ארטישוק ירושלמי. למעשה אלו הן פקעות שהגיעו בתחילה לאירופה מאמריקה התיכונה. האינדיאנים מגדלים את הפקעת הזו עד היום ונוהגים בה כמו בתפוחי אדמה.

מדובר במאכל עשיר בעמילן, מזין ומשביע.

 

אפשר לגדלו גם אצלנו בעמק. הוא אהוב ע"י החולד.

אפשר לגדלו בתוך מיכל (דלי של כ- 10 ליטר). בסוף גידולו, פורח בדומה לחמנית, בגוון צהוב. 

זה הזמן לשתול בעומק 10-15 ס"מ.

הצמח זקוק להשקיות תכופות וה"פירות" כעבור שנת גידול, ראויות למאכל.

ב ה צ ל ח ה

מגש הכסף

שירו של אלתרמן התפרסם בעתון "דבר" ב19.12.1947, בתגובה לדברי חיים וייצמן "שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף".

… והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם- יום, עוטה חג ואימה.
-- אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

שנת הקלטה  : 5.3.1957  הנוסח המוזיקלי של חיים אלכסנדר כתוב למקהלה. ביצוע: אסתר טוגנדהפט ,מקהלת קול ציון לגולה,  ורה רוז'ה

להאזנה לחצו כאן

מאוחר יותר הלחינו את השיר נורית הירש (בשנות השבעים)

לביצועו של יהורם גאון לחצו כאן 

ולביצועו של יהורם גאון בלחנו של נחום היימן לחצו כאן

 

"מגש הכסף" הוא שיר עברי נודע של נתן אלתרמן, שפורסם במדורו "הטור השביעי" שבעיתון "דבר"
ב-19 בדצמבר  1947. השיר נעשה אהוד ביישוב ולאחר הקמת המדינה, ומקובל לקוראו בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.  הוא הולחן על ידי נורית הירש,  על ידי נחום היימן ועל ידי אורי קריב.  שלושת הלחנים הם בביצועו של יהורם גאון.  שם השיר הפך למטבע לשון המתאר את תרומתה של גבורת הלוחמים במלחמת העצמאות להקמת המדינה.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947 , שלושה שבועות בלבד לאחר כ"ט בנובמבר 1947,  שממנו ואילך נפתחה מלחמת העצמאות.  

השיר פורסם שנית בלקט של ארבעה מטורי "הטור השביעי", שהופיע ב"דבר השבוע" ב-26 במרץ 1948 לכבוד צאתו לאור של ספרו של אלתרמן "הטור השביעי: שירי העת והעתון".

גלומה בשיר התייחסות לאירועי שנות המרד והמרי של ארגוני המגן העבריים בשלטון הבריטי בארץ ישראל,  שהתגברו לאחר רדיפות היהודים באירופה והשואה במהלך מלחמת העולם השנייה .

בעת כתיבת השיר נאבקו כוחות המגן העבריים על משמר היישובים ונערכו להתמודדות הצפויה עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ.

אלתרמן התכתב בשירו עם מילותיו של חיים ויצמן , מי שכיהן כראש ההסתדרות הציונית ונבחר לאחר הקמת המדינה לנשיא , אשר צוטטו בעיתון "הארץ" ב-15 בדצמבר 1947 . בעיתון תואר נאומו של ויצמן בוועידה הארצית של "המגבית המאוחדת" באטלנטיק סיטי שבארצות הברית,  בעצרת שנועדה לגיוס כספים, ובה נכלל הציטוט הבא מפיו: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף... תוכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי" (במקור באנגלית: "no state has been handed to us on a silver platter"). 

מילותיו של ויצמן, בנוסח "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף", מצוטטות כמוטו בשירו של אלתרמן……     

להמשך קריאת המאמר – לחצו כאן

                            נתן אלתרמן, בסביבות 1952

 

 

פרשת וישלח

לידתו של בנימין קשה וכואבת היא. הוא נולד לאימו רחל, למודת שנות העקרות והייסורים, ולא זו בלבד אלא שהתורה מתארת 'ותְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ'. לידה קשה הגורמת בסופו של דבר למותה של רחל בעוד בנה השני בחיקה.

שמו, בפיה, 'בֶּן אוֹנִי',  מבטא את כל הצער והאבל על מותה, ואולי גם על חייה מלאי הגעגוע והתסכול. אך יעקב אבינו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. שינוי השם בפיו של יעקב איננו מקרי, והוא משקף נקודת מבט אחרת על העולם הזה, עולם מלא ייסורים וצער שהיו גם מנת חלקו של יעקב (שבסוף ימיו העיד על עצמו כי 'מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי').

נראה שיעקב מעדיף להתמודד עם העולם הזה, לא לשקוע בעצבות, ולשים על נס את הימין, את הימים (כך ברשב"ם), ולא את הלילות, את החיים ולא את המוות, את התקווה ולא את הייאוש.

 

לדבריו של הרמב"ן, אין המדובר רק בהחלפת השם שבחרה רחל בשם אחר, אלא בלקיחת אותו השם עצמו שקראה רחל ושינוי משמעותו:

והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי...

ואביו עשה מן אוני כוחי...

ולכן קרא אותו בנימין, בן הכוח או בן החוזק...

רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו...

והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה.

 

פירושו המופלא של הרמב"ן מעמיק עוד יותר את מעשה יעקב בשינוי השם. אין המדובר כאן בעמדתו האופטימית של יעקב הניצבת מול זו של רחל, אלא בתרגום המצוקה עצמה לכוח ועצמה. יעקב אינו מתכחש ל'אוֹן' במובן הצער והקושי. יעקב בוודאי בוכה נוכח מותה של אשתו האהובה, וחווה שוב בדידות וגעגוע.

במובן זה מבאר הרמב"ן שיעקב 'רוצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו'. אך יחד עם זאת, יעקב יודע לתרגם. להמיר את הקושי לכח, את הצער לגבורה, את הכאב לאנרגיה, את התסכול לתקווה. המבט של 'אריכות הימים', האמונה ב'קץ הימין', ואולי גם עוצמת המורכבות של הסיטואציה המשברית עצמה, משבר שכבר נראה שאין ממנו מוצא, ובכל זאת נולד בו משהו חדש, כל אלו מביאים את יעקב לתרגום העמוק לקריאתה של רחל, ולמבט שממשיך בדרך, ולא נעצר.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי